נאומו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בכנסת ביום שחרור החטופים, ב-13 באוקטובר 2025, לוּוה במחיאות כפיים חוזרות ונשנות. מאה וארבעים פעם מחאו הנוכחים כפיים במהלך הנאום, בהמשך לדבריו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה בפתח הישיבה:

"חברות וחברי הכנסת, בטרם נתחיל אני מזכיר שישיבה זו היא ישיבה מיוחדת, ולכן לא יהיו בה הפרעות. מי שיפריע יוּצא מאולם המליאה ולא יורשה לשוב אליו עד תום הישיבה, לא תהיינה אזהרות. בנוסף, ניתן יהיה למחוא כפיים בישיבה זו".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מתן הרשות למחוא כפיים באותה נשימה עם האיסור לקרוא קריאות ביניים מסמלים תהליך בו הופכת המליאה מזירת דיון פרלמנטרי, לזירת מופע. הרשות שנתן יושב ראש הכנסת למחוא כפיים בישיבה החגיגית לכבודו של הנשיא טראמפ הפכה למפגן חוזר ונשנה שלהן, אחרי אזכור כל שם ובתום כל פיסקה, ולא כפי שהיא אמורה להיות, אם בכלל, מחווה משמעותית וחריגה. מחיאות הכפיים הפכו למהותה של הישיבה, במקום למה שמלווה אותה.

מתן הרשות למחוא כפיים באותה נשימה עם האיסור לקרוא קריאות ביניים מסמלים תהליך בו הופכת המליאה מזירת דיון פרלמנטרי לזירת מופע. במקום מחווה משמעותית וחריגה. מחיאות הכפיים הפכו למהות הישיבה

הנוהג שאין למחוא כפיים במליאה הוא אולי תולדה של כינון הכנסת, במובנים רבים, ברוחו ועל פי כלליו של הפרלמנט הבריטי, עם סיום המנדט. בבריטניה, כמו בפרלמנטים אחרים במדינות חבר העמים הבריטי, מחיאות כפיים בפרלמנט נחשבות הפרה של כללי הנוהג, ובמקום זאת חברי הפרלמנט קוראים "Hear, Hear" לשם הבעת תמיכה, כסוג של קריאת ביניים.

על פי ה-Erskine May, ספר הנהלים של הפרלמנט הבריטי, הוועדה למודרניזציה של בית הנבחרים ציינה בשנת 1998 כי בעוד שמחיאות כפיים ספונטניות בסוף נאום לא יכולות להתפרש כהפרעה, אם הנוהג ייהפך קבוע הוא עלול להוביל למצב שבו הצלחתו או כישלונו של נאום נשפטים לא לפי תוכנו, אלא לפי אורך מחיאות הכפיים.

בפרלמנט האירופי ובפרלמנטים באירופה מחיאות כפיים מקובלות יותר, ובקונגרס האמריקאי מחיאות כפיים אכן מהוות מדד לאיכות הנאום ולעוצמתם הפוליטית של הנואמים, כשהתקשורת מפרסמת את מספרן ואת חלוקתן המפלגתית כמדדים לתמיכה או מחלוקת.

מחקר מצא כי תדירות מחיאות הכפיים עלתה בעקביות עם התפתחות הטלוויזיה ושידוריה מבית הנבחרים, כאשר מי שנתפס כנשיא שבזמנו נאום "מצב האומה" הפך לאירוע תקשורתי היה הנשיא רונלד רייגן, בעצמו שחקן לפני שהגיע לפוליטיקה; המחקר מציין כי מחיאות כפיים, בשונה מקריאות ביניים, הן תגובה קולקטיבית, ספונטנית, מתוזמנת או מתואמת מראש, ולכן יש לנתח אותן באופן שונה.  

מחקר מצא כי תדירות מחיאות הכפיים עלתה בעקביות עם התפתחות הטלוויזיה ושידוריה מבית הנבחרים, כאשר מי שנתפס כנשיא שבזמנו נאום "מצב האומה" הפך לאירוע תקשורתי היה רייגן, שחקן בעברו

עם התרתם של שידורים חיים מדיוני הכנסת, וביתר שאת עם הפיכת מצלמת הטלפון כמעט לחלק מהגוף, מנהגים רבים שמקורם בעבר טכנולוגי שונה הפכו בלתי רלוונטיים. ועדיין, יש מקום לבחון מה קורה לכנסת כאשר היא הופכת, למשל, זירה לצילומי סלפי. המקרה שבו חבר הכנסת דאז אורן חזן דחף את עצמו לקרבת הנשיא טראמפ לצילום סלפי אתו בביקור קודם שלו בישראל ב-2017, נתפס בזמנו כהפרה בוטה של כללי הטקס, אך מאז גם הנוהג הזה זלג למליאה.

כהונתה של הכנסת הנוכחית רצופה בסתירתן של נורמות שהיו נהוגות בכנסת מאז כינונה, חלקן מעוגנות בתקנון הכנסת וחלקן תולדה של נוהג מוסכם ומקובל, גם אם אינו כתוב. "הבעת כבוד בקימה או במחיאת כפיים" אמנם מותרת במליאה, ברשות יושב ראש הישיבה, על פי סעיף 41ז(1) לתקנון הכנסת בפרק "התנהגות במליאת הכנסת", אולם בכנסות קודמות נהוג היה שמחיאת כף הינה אירוע נדיר, שכמעט ואינו קורה, ויושבי ראש אף נהגו למנוע את קיומה במליאה.

יו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג זוכר כי הנוהג היה שאין מוחאים כפיים במליאה, ולעתים היה היו"ר צריך להזכיר זאת ולנזוף במוחאי הכפיים. ב-22 ביולי 2009 דיווח ערוץ 7:

"רגע הוצאתו של חבר הכנסת מוחמד ברכּה מהאולם לווה באופן מפתיע במחיאות כפיים סוערות מכיוון יציע האורחים של הכנסת. יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין, זעם והורה להוציא מהיציע את המוחאים כפיים".

לעומתם, יו"ר הכנסת לשעבר ח"כ מיקי לוי מציין כי יו"ר הכנסת מאשר מפעם פעם מחיאות כפיים במליאה בהתאם לאירוע, ומונה, בין היתר, מחיאות כפיים לראש הממשלה ולראש האופוזיציה, ומחיאות כפיים שהן חלק מקימה לאות כבוד – Standing Ovation, לאורחים חשובים.

כהונת הכנסת הנוכחית רצופה בסתירתן של נורמות שהיו נהוגות בכנסת מאז כינונה, חלקן מעוגנות בתקנון הכנסת וחלקן תולדה של נוהג מוסכם ומקובל, גם אם אינו כתוב. בכנסות קודמות נהוג היה שמחיאת כף היא אירוע נדיר

אולם מה שהיה בעבר אירוע נדיר הפך בכנסת הנוכחית לנוהג שגור ומקובל, ומחיאות כפיים נשמעות בה גם כשעוברת הצעת חוק של הקואליציה, ובאירועים אחרים שאמורים להיות שגרתיים בחיי המליאה. כך, למשל, ב-21 במרץ 2023 לוּוה במחיאות כפיים אישור "חוק ביטול תכנית ההתנתקות מצפון השומרון". ב-20 במרץ 2025 פורסם כי "השר בן גביר חזר לממשלה והצהיר אמונים, לקול מחיאות כפיים".

כך הופכות נורמות לנסתרות פעמיים, גם מפני שסותרים אותן, וגם מפני שמסתירים אותן.

אבל זילות מחיאות הכפיים אינה הבעיה, אלא הסימפטום שלה, והבעיה היא זילות הכנסת. למתרחש בכנסת יש השלכות מסוגים שונים – על מקומה בין שלוש רשויות השלטון, השופטת, המחוקקת והמבצעת, על יכולתה למלא את שלושת תפקידיה, חקיקה, דיון ציבורי ופיקוח על עבדת הממשלה, וגם על אמון הציבור בה.

על פי נתוני המכון לחירות ואחריות, בנובמבר 2025 עמדה רמת אמון הציבור בכנסת על 13%, הנתון הנמוך ביותר מבין המוסדות שנבדקו – הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון ונשיא המדינה.

בסעיף 41(ד) בפרק "התנהגות במליאת הכנסת" בתקנון נאמר:

"חבר הכנסת ידבר במליאת הכנסת בצורה הולמת, בלשון מקובלת ובאופן השומר על כבוד הכנסת, ולא יעשה במליאה מעשה שיש בו פגיעה בכבוד הכנסת, בכבוד אחד מחבריה או בסדר דיוניה".

נורמות הכנסת הופכות לנסתרות פעמיים, גם מפני שסותרים אותן, וגם מפני שמסתירים אותן. אבל זילות מחיאות הכפיים אינה הבעיה, אלא הסימפטום שלה, והבעיה היא זילות הכנסת

דיוני המליאה, וגם חלק מהוועדות, רחוקים כרחוק מזרח ומערב מכללים מחייבים אלה, שבאופן תיאורטי הפרה שלהם יכולה להוביל לתלונה נגד חבר הכנסת בוועדת האתיקה.

אלימות מילולית, בריונות, השפלת פקידי ציבור המופיעים בוועדות כחלק מתפקידם והתעמרות בהם, קללות, צעקות וגסות רוח, הפכו לחזיון נפרץ במשכן. כי, אכן, המשכן נפרץ.

עוד לפני היעדרם המוחלט של כללי התנהגות תרבותית סבירה בין בני אדם, קרה משהו בכנסת לדציבל. הדיונים מתנהלים בצעקות וצרחות, גם כסתם התנהגות של גסות רוח, וגם על מנת שֶׁקולם של המתנגדים לא יישמע.

כך, אמר השר דוד אמסלם לחברת הכנסת מרב בן ארי בפתיחת מושב הכנסת הנוכחי ב-20 באוקטובר 2025: "די לקרקר", אך גם היא לא טמנה את לשונה בצלחת ובתגובה כשעלתה לנאום כינתה אותו בתואר "שאוויש", ביטוי שמכוון בעגה הפופולרית למְשׁרת מדרגה נמוכה.

"אפס", "זבל", "נאצי מסריח" ו"חלאה" הם רק חלק מביטויי הגנאי שנשמעו בכנסת הנוכחית, וכשהם נלווים למחוות גופניות מאיימות, להעלבה, להשפלות חוזרות ונשנות ולשימוש בלתי ראוי בכוחם של יושבי ראש הוועדות להוצאת חברי כנסת מהדיונים, הם הופכים את הכנסת לזירה מעציבה.

אלימות מילולית, בריונות, השפלת פקידי ציבור המופיעים בוועדות כחלק מתפקידם והתעמרות בהם, קללות, צעקות וגסות רוח, הפכו לחזיון נפרץ במשכן הכנסת. כי, אכן, המשכן נפרץ

גם בעבר היו בזירת הכנסת חריגות מכללי הדיון הסביר, אבל היום כמעט אין "דיון סביר" מתקיים בה עוד.

ד״ר שירלי אברמי, עמיתה במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, הייתה מנהלת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) ויחידת כת"ף לפיקוח הכנסת על עבודת הממשלה.