טוקבקיסט שחתם בשם בועז מחה על הדיווח בעיתון "הארץ" בעקבות מותה השבוע של מרים פיינברג, ראשת העיר נתניה: "למחלה שהרגה אותה", כתב, "יש שם: סרטן. ואני מצפה מעיתון רציני לדיווח מלא בלי אמונות טפלות על מחלות שאת שמן אסור להזכיר".

בעיתון "הארץ", מעוז הנאורות, דווח על "מחלה קשה". וכך גם בכלי תקשורת נוספים וביניהם ערוץ הטלוויזיה כאן 11, ידיעות אחרונות, מעריב, גלובס, וואלה, ynet. בכל הכותרות צוין שהנפטרת החשובה הלכה לעולמה לאחר מאבק או התמודדות עם "מחלתה הקשה".

בעיתון "הארץ", מעוז הנאורות, דווח על "מחלה קשה" וכך גם בכלי תקשורת רבים נוספים. בכל הכותרות צוין שהנפטרת החשובה הלכה לעולמה לאחר מאבק או התמודדות עם "מחלתה הקשה"

ושוב נחשף הפחד הקמאי מהשם המפורש "סרטן". אותו פחד פרימיטיבי שעדיין מהלך אימים על אנשים רבים וביניהם גם משכילים ונאורים. גם תקשורת תרבותית מעדיפה כותרות עם הגדרות עקיפות כמו "מחלה קשה" או "המחלה ההיא".

כל זאת למרות נתונים עדכניים אשר לפיהם יותר ממחצית הלוקים בסרטן שורדים כיום בזכות התקדמות הרפואה. חלקם אף מחלימים לחלוטין. נראה שאנשים מוכי פחד ואימה מתקשים עדיין להפנים את העובדה שלחולים אשר אובחנו בשלב מוקדם, לפני התפשטות גרורות, נשקפים סיכויי החלמה טובים.

אותה דמוניזציה חשוכה של הסרטן פוגעת קשות ברבים מהחולים, מגבירה מבוכה סביבם ומרחיקה מהם אנשים שלוקים בחרדות לא רציונליות. "התנתקתי מחבר טוב שחלה", אמר לי בחור צעיר, "כי סרטן פירושו מוות וזה כל כך מפחיד".

אישה שהחלימה סיפרה איך היא תפסה, בהצתה מאוחרת, שחברות ותיקות מתחמקות ממנה כי היא נהייתה מפחידה, למרות שהמחלה לא שינתה את מראה גם לא את התנהגותה. עם זאת ישנם אנשים שליוו בעבר בני משפחה או חברים קרובים בוויה דולורוזה עד לסוף המר, והם באמת לא מסוגלים לשוב ולחזור אל המסלול הטראומטי שסופו צפוי מראש.

הדמוניזציה של "המחלה ההיא" גורמת לחלק מהלוקים בה להיכנס לארון ולהסתיר את מחלתם מחברים וקרובים, לפעמים אפילו מבני המשפחה הגרעינית. ההסתתרות בארון נובעת כנראה גם מהרצון להישמר מרחמים ולמנוע מהאנשים הכי קרובים דאגות וחרדות.

הדמוניזציה של "המחלה" גורמת לחלק מהלוקים בה להיכנס לארון ולהסתיר את מחלתם מחברים וקרובים, לעתים אף מבני המשפחה הגרעינית. אולי גם בשל הרצון להישמר מרחמים או מדאגות קרוביהם

אני נזכרת בסיפור ששמעתי לפני שנים בסדרת הרצאות של פסיכולוגית שנושאה התמודדות עם מחלות. הסדרה התקיימה במסגרת לימודי החוץ של אוניברסיטת תל אביב (שבוטלו מזמן עקב מגבלות תקציב). אישה מרשימה בת 47 סיפרה בגילוי לב שבעלה המחלים מסרטן מסתיר את מחלתו מהוריו. אותה הסתרה בעייתית מחמירה את מצבו הנפשי. יחסיה עמו התערערו והחיים במחיצתו נהיו בלתי אפשריים.

*  *  *

דימויים ומטפורות הנקשרים לסרטן מחזקים את תפיסתו כמשהו אפל ומבעית. בהקשר זה אני נזכרת גם במה שאמרה לי חברה קרובה שהתמודדה נואשות עם סרטן ריאות סופני. כאשר אנשי שמאל מדמים את ההתנחלויות בשטחים הכבושים לסרטן, היא נפגעת ונעלבת אישית, כחולה. למרות שהיא שללה בתוקף את ההתנחלויות.

הסרטן שימש כמטפורה בוויכוח הפוליטי על ההתנחלויות ביהודה ושומרון. וזה מתחבר כמובן לספרה הנודע של סוזן סונטג "המחלה כמטפורה" שיצא לאור ב-1978. סוזן סונטג הייתה סופרת, פילוסופית, במאית קולנוע ופעילה פוליטית יהודית אמריקאית. היא קובעת בספרה שלהתבטאויות פוליטיות מודרניות העושות שימוש מלודרמטי במטפורת המחלה, נלווית תפיסת המחלה כמשהו מגונה הראוי לעונש.

דימויים ומטפורות הנקשרים לסרטן מחזקים את תפיסתו כאפל ומבעית. חברה קרובה שהתמודדה נואשות עם סרטן ריאות סופני אמרה שהיא נפגעת אישית כשאנשי שמאל מדמים את ההתנחלויות בשטחים לסרטן

כך הנאצים דימו את יהודי אירופה לעגבת ואף לסרטן שיש לעקרו. לאון טרוצקי דימה את הסטליניזם לכולרה, לעגבת ולסרטן. בתיאור תופעה כסרטן יש הסתה לאלימות, לחיתוך הרקמות הסמוכות למוקד הנגוע. דימוי כזה, כדברי סוזן סונטג, מחזק גם את הדעה הנפוצה אשר לפיה מדובר תמיד במחלה אנושה. כאמור, התקדמות הרפואה מערערת את תוקפה של דעה כזאת.

והנה דוגמית ישראלית של רטוריקה פוליטית המשתמשת במחלה כמטפורה. בעצרת לזכרו של יצחק רבין אמר אהוד ברק, שהעשבים השוטים של הימין הקיצוני היו לגידולים סרטניים.

ברשת פורסם פוסט ביקורתי על אותה התבטאות. מחבר הפוסט, אשר את שמו לא הצלחתי לאתר, טוען, שהמטפורה של סרטן מתבססת על תפיסת האדם כאיבר בגוף, כחבר בקבוצה ולא כאינדבידואל העומד בפני עצמו.

אותה תפיסה קולקטיביסטית משותפת לאידיאולוגיות טוטליטריות שונות ומצדיקה שימוש באנשים "לטובת" החברה כולה. השוואת מצבם של חולים לתופעות חברתיות שליליות "משדרת" מסר פוגעני לחולים הנאבקים במחלתם.

ועוד על משנתה של סוזן סונטג. השימוש המטפורי במחלה מצוי לדבריה כבר בספרות של יוון הקדומה וגם בספרות ימי הביניים. הדימויים שנקשרו לשחפת במאה ה-19 ולסרטן במאה ה-20 הוליכו ל"האשמת הקורבן". השחפת נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, של אמנים ומשוררים שתשוקותיהם הזויות. לסרטן מיוחסים אפיונים פסיכולוגיים כמו דיכוי נפשי, הדחקה וסגפנות.

הנאצים דימו את יהודי אירופה לעגבת ואף לסרטן שיש לעקרו. לאון טרוצקי דימה את הסטליניזם לכולרה, לעגבת ולסרטן. בתיאור תופעה כסרטן יש הסתה לאלימות, לחיתוך הרקמות הסמוכות למוקד הנגוע

סוזן סונטג קראה להשתחרר ו"להתנקות" מרטוריקה פוליטית, המשתמשת במחלות באופן מבעית ומעורר אימה ולחדול כמובן מהאשמת הקורבן.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.