הצעת החוק להנהגת עונש מוות למחבלים, שעברה קריאה ראשונה, מעוררת התנגדות רחבה – משפטית ואתית. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ ראו הכותבים לנכון לנמק את התנגדותם בכך ש"ההתנגדות להוצאות להורג, בחוק ובפועל, נובעת מההכרה כי שלילת חיים בידי המדינה אינה מוסרית".

ואולם, הטיעון המוסרי לבדו עלול להערים קשיים, משום שמה שנחשב למוסרי או לא מוסרי אינו בהכרח מוחלט: הוא תלוי בתרבות, בנורמות החברתיות או בבחירה אישית, ומתוך כך יוצא שאין עקרונות מוסר אובייקטיביים או אוניברסליים החלים על כולם בכל זמן ובכל מקום.

הטיעון המוסרי לבדו עלול להערים קשיים, כי מה שנחשב מוסרי או לא אינו בהכרח מוחלט: הוא תלוי בתרבות, בנורמות החברתיות או בבחירה אישית, ומתוך כך יוצא שאין עקרונות מוסר אובייקטיביים או אוניברסליים

ואף מעבר לכך, הטענה למוסר אוניברסלי יכולה להוביל לאתנוצנטריות. דהיינו, למצב שבו בני תרבות אחת כופים את ערכיהם על בני תרבות אחרת בטענה ש"האמת המוסרית" נמצאת בחזקתם, ובחזקתם בלבד.

הואיל וכך, על מנת לתפוס את מלוא חומרתה של הצעת החוק הנדונה, יש להידרש לטיעונים אשר אינם נשענים רק על מוסר. לשם כך, אפשר לחזור לטקסט אישי ונוקב, שגם תורגם לעברית (הוצאת כרמל, 2008), בשם "הרהורים על הגיליוטינה" (Réflexions sur la guillotine). את הטקסט כתב הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי בשנת 1957, בשעה שבצרפת עדיין היה נהוג להוציא לפועל עונש מוות על-פי חוק: 

"אבקש לשוב ולומר, שהתנגדותי לעונש המוות אינה נובעת מאשליות באשר לטוב ליבן הטבעי של הבריות ואף לא מאמונה בתור זהב עתידי. נהפוך הוא, ביטול העונש נראה לי הכרחי מסיבות של פסימיזם שקול, של היגיון ושל ריאליזם. […] מאחורי מילים עמומות אנו משתיקים גזר-דין מוות, שאיש לא ישכיל להוכיח את צידוקו בטרם יבדוק אותו כהווייתו. אין לומר, קודם כול, שגזר-דין מוות הוא הכרחי, וגם שלא ראוי לדון בו; להפך: יש לדבר על מה שהוא באמת ובתמים ולומר אם במתכונתו הנוכחית יש להתייחס אליו כאל הכרח. אני עצמי סבור שגזר-דין מוות, לא זו בלבד שאינו מביא תועלת, אלא שהוא אף גורם נזק כבד".

אליבא דה קאמי, אלימות מדינתית ממוסדת, המתעקשת על מה שהוא כינה "פולחן פרימיטיבי", הינה מעשה בלתי הפיך אשר מטיל כתם על החברה כולה, לא רק מטעמים מוסריים, אלא משום שהפעלת מוות יזום ומתוכנן בידי המדינה, היא אלימות אשר מלמדת את החברה להרוג ומשחיתה את נפשה.

כאשר המדינה מוציאה להורג, היא הופכת את אזרחיה לשותפים למעשה, חשב קאמי. אבל אף מעבר לזה, מדינה שאוסרת על אזרחיה לרצוח, אך בעצמה רוצחת בשמם, מייצרת סתירה מוסרית בלתי אפשרית, שמחלחלת לנפשות האזרחים כמו רעל. "החברה מושלכת באחת חזרה לזוועות הפרימיטיביות", כתב קאמי, "שאינן מותירות מקום לשיפוט. כל שמץ של צדק ושל כבוד נעלמו".

לפי קאמי, מדינה שאוסרת על אזרחיה לרצוח, אך בעצמה רוצחת בשמם, מייצרת סתירה מוסרית בלתי אפשרית, שמחלחלת לנפשות האזרחים כמו רעל. "החברה מושלכת באחת חזרה לזוועות הפרימיטיביות", כתב קאמי

הוצאה להורג היא רצח נקמני, קר ומתוכנן ולכן גם מסוכן יותר מכל רצח פרטי, הוא סבר. לדעתו, מדינה שאמורה להיות גוף רציונלי ומתון, מאבדת את מעמדה כאשר היא מונעת ממניעים של נקם:

"רעה תחת רעה; עין תחת עין; מי שהרג, אחת דינו – מוות. מדובר ברגש, רגש אלים במיוחד, ולא בעיקרון. עיקרון המידה כנגד מידה נובע מן הטבע והיצר, ואינו שייך לממד החוק. החוק, בתוקף הגדרתו, אינו יכול לציית לאותם הכללים שהטבע מציית להם".

אם הצעת החוק תעבור בקריאה שניה ושלישית, תהפוך ישראל למדינה, שכמאמר קאמי תחיל "רצח רשמי", דהיינו מוות ממוסד, על בני אדם. הסכנה היא, שכאשר מדינה מאמצת פרקטיקות של מוות ממוסד, היא מפנימה את הדחף ההרסני שהיא עצמה מפעילה, ובהלימה הוא עלול לפעול גם עליה.

כבר היום, חלק מהציבור הישראלי מצדיק מוות, כולל זה של החטופים, סבור שהחיים הם סחורה שניתן לשלול, מפחית את ערך האדם ומבטא כעין התלהבות ממתים ומהרס.

יותר משנתיים לאחר הזוועות של השבעה באוקטובר, לאחר מלחמה ממושכת ואכזרית ובתוך מהפכה משטרית משסעת, הולכת ומתקבעת בישראל רגרסיה להגיון של "מוות תחת מוות", תוך אובדן היכולת לראות את האחר כסובייקט, הן האחר הערבי והן האחר היהודי ככל שהוא לא שייך למחנה הפוליטי "הנכון".

כשמערכת שלמה פועלת באופן שמייצר מוות, גם אם בשם הרתעה או הכרח צבאי, יש סכנה שתתמכר לכך. כשמוות הופך למנגנון פעולה מרכזי, משהו במבנה הנפשי המשותף לאזרחי המדינה עובר שינוי עמוק והחברה עוזבת את מחשבת החיים ונכנסת אט אט למחשבת המוות.

כשמערכת שלמה פועלת באופן שמייצר מוות, גם אם בשם הרתעה או הכרח צבאי, יש סכנה שתתמכר לכך. כשמוות הופך למנגנון פעולה מרכזי, משהו במבנה הנפשי המשותף לאזרחי המדינה עובר שינוי עמוק

או אז אפשר לחזות בתופעות של התגאות במוות, הצדקה שלו, ורגשות של שחרור, רברבנות, סיפוק והנאה כשהאויב מת. ואחת היא אם מדובר באויב ביטחוני חיצוני או מדיני פנימי. זהו לא רק שינוי פוליטי, זה שינוי ליבידינלי. דחף המוות מתמזג עם הזהות, האלימות מקבלת תוקף מוסרי, הסובייקטיביות של האחר מתבטלת, ולבסוף גם הסובייקטיביות העצמית מתרוקנת.

אין חברה שיכולה לשרוד לאורך זמן במצב כזה בלי שהמוות יופנה גם פנימה: מהומה פוליטית, אובדן אמון, הסתה פנימית, שבירת כללים וקריסה של סולידריות. זה סוג של התאבדות לאומית אשר במקרה הזה תופיע גם כשחיקה איטית בתשוקה לחיים משותפים – יהודים עם יהודים ויהודים עם ערבים.

עונש המוות הוא דבר מתועב. אלבר קאמי הבין שהוא מייצר חברה שמחנכת למוות, מעמיס על החברה אשמה לא מודעת בצד חוב מוסרי וחרדה קיומית ודוחף למנגנוני הכחשה והפיכת האחר לבלתי אנושי. באמצעות עונש כזה בישראל, דחף המוות יהפוך לכלי רשמי של חוק המדינה, החוק עצמו יושחת ומוות ממוסד יהפוך לאמצעי חיזוק של זהות לאומית.

במשך עשרות שנים, למרות מלחמות, טרור ואלימות קשה, המרחב הסמלי הישראלי, החוק והמשפט, עמדו על כך שישראל אינה מדינה שמוציאה להורג. למעט החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, עצם הרעיון של מוות כחלק מן החוק, לא היה מקובל. עכשיו, המוות הופך לעיקרון פוליטי, וחוזר לא כסמל ולא כמטאפורה, אלא כמעשה וולגרי וגולמי.

אין חברה שיכולה לשרוד לאורך זמן במצב כזה בלי שהמוות יופנה גם פנימה: מהומה פוליטית, אובדן אמון, הסתה פנימית, שבירת כללים וקריסה של סולידריות. זה סוג של התאבדות לאומית

הצעת חוק זו, היא לא תוצר של מחשבה רציונלית חדשה ולא תיקון של מערכת, אלא פריצה של מה שקודם נדחה ועכשיו חוזר כתשוקה למוות. במקרה כזה החוק מתחיל להתנהג כמו סימפטום ולא כמו מוסד. מכאן הדרך קצרה למערכת משפט ולחברה שמאבדות את דרכן ולהתפוררות פוליטית וחברתית, כפי שכבר קרה בחברות דיקטטוריות בהיסטוריה.

ד"ר ירון גילת הוא רופא, פסיכיאטר מומחה, כיום בתפקיד ניהולי, בעל קליניקה פרטית ועוסק גם בפסיכיאטריה משפטית, הופעות בבית משפט כעד מומחה וכתיבת חוות דעת לבית המשפט. פרסם מאמרים בפלטפורמות שונות, עיתונאיות ומקצועיות. בנוסף, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה.