על אף בקשת ה"חנינה" לכאורה של ראש הממשלה, לא שכך העימות החריף בין שר הביטחון ישראל כ"ץ לבין הרמטכ"ל אייל זמיר. ומכיוון שהציבור הישראלי, וכך גם רוב הפרשנים, נחלקים בין תומכי בנימין נתניהו וממשלתו לבין המתנגדים להם, כך קרה גם בפרשה חסרת תקדים זו.

הראשונים מאשימים את רב אלוף זמיר בהתבטאות פומבית שערורייתית, נגד שר הביטחון שמעליו – התבטאות האסורה על איש צבא. האחרונים מאשימים את השר כ"ץ בהתערבות אסורה של נציג הדרג המדיני בנעשה בתוך הצבא. ויש להם גם הסבר סביר להתנהגותו: ברצונו לחזק את מעמדו בליכוד הוא מבקש להראות לבייס שהוא "גבר גבר".

תומכי הממשלה מאשימים את הרמטכ"ל בהתבטאות פומבית שערורייתית נגד שר הביטחון – האסורה על איש צבא. תומכי הרמטכ"ל מאשימים את השר בהתערבות אסורה של נציג הדרג המדיני בנעשה בצבא

שתי הטענות האלה נכונות, אך אינן מבטאות את עומק המשבר אליו נקלענו; משבר שרק מעט אקדמאים, שעיסוקם המקצועי הוא יחסי חברה-צבא, וליתר דיוק יחסי צבא-פוליטיקה, הבינו. אז מה בעצם קרה כאן?

מתח מבני ביחסי ראש המערכת הצבאית לבין הדרג המדיני שמעליו קיים תמיד. במיוחד במערכת בה יחסים אלה אינם מוגדרים כהלכה, כפי שהיה תמיד במקרה הישראלי, גם לאחר שנחקק ב-1976 חוק יסוד הצבא. לעיתים מתח זה גובר עד כדי משבר, כך קרה חצי תריסר פעמים בעבר.

אולם במודל הרפובליקאי הישראלי היו מכניזמים שבלמו התפרצויות כאלה, ומשהן קרו – ריסנו אותן. במידה רבה זה היה משום שהכול רצו למנוע מהצבא להיהפך למוסד פוליטי והתאמצו לשמור על המשך קיומו של "צבא העם".

כל עוד התקיימה תמימות דעים כזו בין צמרת הצבא, הממשלה, ובין הכוחות החברתיים שעמדו מאחורי השניים, מנגנונים אלה הצליחו. זה קרה למרות שעל הצבא הוטל מאז 1967 לבצע משימות שיטור ופסיפיקציה בשטחים, משימות שאף צבא מקצועי אינו נלהב לבצע בשל האופי הפוליטי שלהן.

הסוציולוג הצבאי יגיל לוי ואחרים (כמו עפרה בן-ישראל, שהייתה בעבר ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצבא, אורי בן אלעזר, ואף כותב שורות אלה) היטיבו להראות, כיצד הצליח צה"ל התמודד עם הדילמה. בין השאר הוא יצר שני צבאות: הראשון הוא הצבא הסופר-מתוחכם של חיל האוויר ויחידות כמו 8200 ודומיהן, בהן המשיכו לשרת בעיקר יוצאי השכבות המסורתיות שעמדו כל השנים בצמרת הצבא כולו. השני הוא צבא היבשה, אליו הגיעו בעיקר נציגי שכבות פריפריאליות, מהפריפריה הגיאוגרפית, מההתנחלויות בשטחים, דתיים-לאומיים, עולים וכדומה. היטיב לתאר זאת גם גיא חזות בספרו צבא ההיי טק וצבא הפרשים: כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה.

היו מכניזמים שבלמו וריסנו התפרצויות כאלה, כדי למנוע מהצבא להיהפך למוסד פוליטי ולשמור על "צבא העם". כל עוד שררה הסכמה כזו בין צמרת הצבא, הממשלה והכוחות החברתיים מאחוריהם – זה צלח

אך ככל שמספרם של אלה גבר והשפעתם על צה"ל נעשתה ממשית יותר, כך הם ביקשו להנחיל לכל הצבא את הערכים ואת הנורמות המקצועיות שלהם, שעומדים בניגוד לאלה שהיו בצבא בעבר. פרשת אלאור אזריה ב-2016 הייתה הראשונה שבה בא לידי ביטוי חריף הפער בין "רוח צה"ל" – האוסר על פגיעה בחייל, או אפילו מחבל, שנוטרל – לבין התפישה העממית "הבא להורגך השכם להורגו", גם אם הוא כבר כפות או גוסס.

פרשת הפריצה של אזרחים, כולל פוליטיקאים, לבסיס שדה תימן, הייתה ביטוי דרמטי נוסף למאבק זה על ערכי הצבא. בשני המקרים ניצבו זה מול זה צמרת צה"ל המקצועית לעומת ראש ממשלה פופוליסט, שהריח לאן נושבת הרוח והביע תמיכה בגישת ההמון.

אבל מה שקרה בשנים האחרונות הוא חמור הרבה יותר. הממשלה כבר אינה מעוניינת, כבעבר, למתן את המתח בין המערכת האזרחית לבין הצבא, אלא להיפך. היא מחריפה את המתח הזה, מקצינה אותו. היא תוקפת את הצבא ומנסה להחליש את מעמדו בעיני הציבור.

כך בדיוק היא עושה גם כלפי הדיפלומטים בשרות החוץ, כלפי הכלכלנים בבנק ישראל, כלפי המשפטנים במערכות החוק, כלפי פרופסורים במוסדות האקדמיים, כלפי העיתונאים במערכת התקשורת וכלפי האליטה התרבותית והחינוכית.

בכל המקרים האלה, האליטה השלטת היום מבקשת לזרוק לאשפתות את נציגי השכבות ששלטו בעבר (אפילו לעודד הגירה שלהם, ובכך היא די מצליחה), ולהשריש את מערכת הערכים החדשה שלה.

הממשלה כבר אינה מעוניינת, כבעבר, למתן את המתח בין המערכת האזרחית לבין הצבא, אלא להיפך. היא מחריפה את המתח הזה, מקצינה אותו. היא תוקפת את הצבא ומנסה להחליש את מעמדו בעיני הציבור

יש כבר לא מעט ראיות עד כמה נפגעו כל המוסדות האלה, שבהם הצטיינה ישראל בעבר. אך זה אינו מטריד את נתניהו ותומכיו. העובדה שישראל נעשתה א-דמוקרטית, ואחר כך לא-דמוקרטית, ובעקבות זאת אימצה דפוסי משטר לאומני, גזעני, פופוליסטי, ואף פשיסטי, כבר מוכרת ברחבי העולם, גם בקרב ידידי ישראל מסורתיים, ואפילו יהודים. אבל מה שעושה שר הביטחון כ"ץ בשליחות ממשלת דמים הוא הרבה יותר מזה: הוא מחליש ממש את הצבא ומסכן את עצם קיומה של המדינה. זה כבר קצת יותר מאשר להחניף לבייס כדי להגדיל את מספר הלייקים.

ישראל כ"ץ (צילום: קריקטורה של מושיק לין)

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.