מאז ימינו כציידים-לקטים, טרם שהאדם למד לתרבת את החיטה ולגדל אותה – מה שקרה לפני כעשרת אלפים שנה ומוכר בשם המקובל "המהפכה החקלאית" –  ציידה אותנו הגברים האבולוציה ביכולת להבחין בקיומה של סכנה. גם אם אנחנו לא יכולים לקרוא לסכנה הזו בשם, ולא להצביע עליה במדויק באצבע.

לפעמים מדובר בריח חדש ולא מוכר המגיע לנחירינו, לפעמים משהו בכיוון של הרוח, ולפעמים בשקט זוחל ולא אופייני – היכולת הזו להבחין בסכנה היא תכונה אבולוציונית שנועדה לאפשר לנו לחיות ולשרוד במדבריות של החיים, בערבות ובמישורים שהם ביתם הקבוע של יצורים טורפים, ובג'ונגל המאיים של חיי הנישואין.

היכולת הזו להבחין בסכנה היא תכונה אבולוציונית שנועדה לאפשר לנו לחיות ולשרוד במדבריות של החיים, בערבות ובמישורים שהם ביתם הקבוע של יצורים טורפים, ובג'ונגל המאיים של חיי הנישואין

על כן, כשאנחנו מצויים בביתנו ושרויים בציפייה לישיבה נינוחה ואולי אפילו לקריאה שקטה בעיתון או צפייה לא מופרעת בטלוויזיה, ואז אנו רואים שהאישה שאתנו מסתובבת כל היום בבית בהבעה קפואה על פניה ואינה מוציאה מפיה מילה, והיא חולפת על פנינו בשתיקה ובהבעה של ספינקס מצרי, מייד אנחנו מבינים שאנחנו בבעיה.

יותר מכך, אנחנו מבינים שעשינו משהו לא בסדר.

זאת, למרות שאין לנו מושג מה עשינו, ועל אחת כמה וכמה מה עשינו שהוא לא בסדר, ועל מה אנחנו מקבלים את השתיקה הזו ואת הנוכחות של בת משפחתו של הספינקס המצרי אצלנו במטבח, ובסלון, ובכל מקום אחר בבית.

 ובכלל, נוכחותה של בת משפחתו של הספינקס המצרי תלויה ועומדת באוויר ונוכחת מאוד, בכל רגע ורגע, גם ברגעים שנניח הלכה לשירותים או לחדר השני ואיננה נוכחת פיזית במקום שבו אנחנו עצמנו נוכחים.

כמו החיוך של חתול צ'שייר, ההבעה הקפואה נשארת עומדת בחלל האוויר של החדר גם כשבעלת הפנים שההבעה הזו הייתה מונחת עליהם כבר מזמן איננה בו.

ואם לומר זאת שוב וביתר הדגשה: אנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר, למרות שאין לנו מושג למה אנחנו לא בסדר ומה חטאנו.

כי ברור לנו שיש בנו חטא קדמון, מעצם היותנו גברים, על אחת כמה וכמה ועשרת מונים כך מעצם היותנו גברים נשואים.

אנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר, למרות שאין לנו מושג למה אנחנו לא בסדר ומה חטאנו. כי ברור לנו שיש בנו חטא קדמון, מעצם היותנו גברים, על אחת כמה וכמה ועשרת מונים כך מעצם היותנו גברים נשואים

הידיעה הזו ברגעים הללו – ההבנה שאנחנו לא בסדר – היא שריד אבולוציוני ליצר הקיום, שאפשר לנו לשרוד את הממותות ואת אחיו הפרהיסטוריים של תאו הבר ואת אביו הפראי ההיסטורי של הנמר הלבן וגם של הנמר המפוספס, ושל כל שאר החיות שרצו לטרוף אותנו במהלך ההתפתחות האנושית. זו ההתפתחות במהלכה הפכנו ממולקולה חסרת משמעות לאדם, כמו שגם שרדנו את רעידות האדמה ואת ההתפרצויות הוולקניות של ההרים הגועשים.

כי כך, בזכות ההבנה הזו והזהירות הזו והאינסטינקטים הללו, לא נכחדנו בשלב הדג ולא בשלב האב הקדמון דמוי הקוף, אלא שרדנו והגענו להיות הומו ספיינס, האדם החושב.

או לפחות הגענו לשלב האדם החושב שהוא חושב.
שרדנו כי ידענו להבחין בסכנה גם כשלא ידענו לקרוא לה בשם.

ועל כן כשהמצב נעשה לכזה שבו האישה שאיתי לחיים ארוכים עוברת ממקום למקום בבית בשתיקה זועפת ומבלי להוציא הגה, אני יושב כל היום בבית בשקט, בפינה שלי, במבט מושפל, מנסה להעמיד פנים שאני עסוק בענייניי, מפחד להוציא הגה מפי או לזוז, שמא חס וחלילה אוציא מילה לא במקום ולך דע מה יקרה אז.

ואני רק מתפלל לרגע שהסופה תעבור ומה שיישאר ממני אחריה יהיה יצור חי ואולי אפילו שלם ובחתיכה אחת.

כי מניסיון חיי הלא קצרים וממרום גילי, למדתי לדעת שאישה שותקת וללא הבעה על הפנים שעוברת לידך בדממה ומבטה נעוץ באורח מופגן בנקודה סתמית ובלתי נראית באוויר, היא אחת משבע הסכנות הגדולות שידע העולם.

מניסיון חיי הלא קצרים וממרום גילי, למדתי לדעת שאישה שותקת וללא הבעה על הפנים שעוברת לידך בדממה ומבטה נעוץ באורח מופגן בנקודה סתמית ובלתי נראית באוויר, היא אחת מ-7 הסכנות הגדולות שידע העולם

זו סכנה גדולה יותר משריפה ולהבות האש, סכנה גדולה יותר משיטפון של נהר שעלה על גדותיו או גל של צונמי או מבול שוטף. ואפילו גדולה יותר מתקלה גרעינית בכור רוסי שקירותיו סדוקים ומתפוררים, או ממטוס נוסעים גדול שמוטס בידי אחים מוסלמים באזור של בתי משרדים גבוהים.

אני יכול להניח שהנאיביים ביניכם, ואולי גם הנשים שביניכם, ויתכן אפילו שבעיקר הן, ישאלו בתמימות, מעושה או אמיתית – תלוי אם השואל הוא גבר או אישה: "אז למה אתה לא שואל?"

ואין לי אלא לומר שאכן זו היתממות מעושה או דחיפה מכוונת מקצה הצוק לתהום.

מכיוון שלשאול עכשיו, במצב המתואר כאן: "מה עשיתי", הדבר הקרוב ביותר לזה יהיה לשאול את קים ג'ונג און: "תגיד, למה אתה מסתובב עם תותח נ.מ. ביד". 

שזו שאלה שהתשובה היחידה האפשרית לה תהיה: "כדי לירות לך בבטן כמו שעשיתי לדוד שלי". תשובה, שהדבר היחיד שיכול לבוא אחריה הוא צרור פגזים של נ.מ. בבטן. כמו שקרה לדוד של קים ג'ונג און.

על כן המשכיל בעת ההיא יידום, ויסתום את פיו עד להודעה חדשה, וגם ייכוף את ראשו עד יעבור הזעם ועד תחלוף הסערה, ואם יהיה לו הרבה מזל וקצת ניסיון חיים הוא ישרוד את זה, ואפילו עשוי הוא להישאר בחתיכה אחת ולא מפוזר כולו בשטח פיסות פיסות.

אני יכול להניח שהנאיביים ביניכם, ואולי גם הנשים שביניכם, ישאלו בתמימות, מעושה או אמיתית: "אז למה אתה לא שואל?" ואין לי אלא לומר שאכן זו היתממות מעושה או דחיפה מכוונת מקצה הצוק לתהום

והמחמירים במצוות ההישרדות, אלו מהם ששרדו את האירוע בחתיכה אחת, אף נוהגים ללכת בתום אירוע כזה לבית הכנסת לומר ברכת הגומל, או ללכת לכנסיה הקרובה להדליק נר.

צעד שהשפעתו מחזיקה מעמד עד הפעם הבאה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.