במאי הטלוויזיה והקולנוע רם לוי, חתן פרס ישראל, הלך השבוע לעולמו בגיל 85. ביום מותו הוקרן בערוץ כאן 11 הסרט העוצמתי "לחם" שהוא חיבר את התסריט שלו וביים ב-1986. קשה לשכוח את הסרט, שביטא באופן נוקב וכואב את זעקתם וקיפוחם של עובדים מנוצלים בערי הפיתוח בדרום, את האבטלה והפערים החברתיים, את הזעם, האכזריות והעלבון. גיבור הסרט – רמי דנון בתפקיד מופתי – נקלע למשבר קשה כאשר המאפיה המעסיקה אותו נסגרת. השבר האישי והמשפחתי מוליך לטרגדיה.

קשה לשכוח את הסרט "לחם", שביטא באופן נוקב וכואב את זעקתם וקיפוחם של עובדים מנוצלים בערי הפיתוח בדרום, את האבטלה והפערים החברתיים, את הזעם, האכזריות והעלבון

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

סרטי התעודה והדרמות שרם לוי יצר בטלוויזיה ובקולנוע עסקו בחומרים נפיצים. הוא נחשב למצפן מוסרי, לאיש המישיר מבט למקומות הכי רגישים וטעונים. בין סרטיו הידועים: הדרמה "חרבת חזעה" לפי סיפור של ס. יזהר המתאר גירוש פלסטינים על-ידי חיילי צה"ל במלחמת 1948, וסרט התעודה "מתרסים", שבמרכזו שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית שאיבדו בן באותה מלחמה. או את הדרמה "הכלה וצייד הפרפרים" לפי מחזה מאת נסים אלוני.

קיפוח יוצאי המזרח, אנשי "ישראל השנייה", עומד גם במרכזה של סדרת טלוויזיה – "מצוקה דור שני" – שרם לוי חיבר וביים ב-1976.שני פרקי הסדרה התיעודית התמקדו בשתי משפחות תל אביביות עניות, שייצגו שני קצוות ברצף של "אוכלוסיית המצוקה" אשר הקיפה באותן שנים, כדבריו, כ-15-20 אחוזים מהישראלים.

זכיתי לשוחח עם לוי על אותה סדרה בעת שסיקרתי בעיתון "על המשמר" את נושאי הטלוויזיה והרדיו (העיתון המנוח נסגר לפני 30 שנה). לוי נראה לי איש נדיר. חכם, מעודן, אצילי, חף משחצנות ויוהרה שאפיינו סטארים מערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון. הוא עירב בסרט שני שחקנים – אייל ברטונוב וטליה שפירא ז"ל – שהשמיעו הערות מהצד למראה הצילומים האותנטיים, וכך חשפו את לבטיו של הבמאי עושה הסרט "המשתמש" בעוני. הנה הערה אופיינית מפי טליה שפירא: "אנשים מסתכלים בטלוויזיה כדי לקבל גירויים קטנים ובלתי מזיקים. אף אחד לא חושב מחדש".

מצוקתן של שתי המשפחות יוצאות המזרח הוצגה בסרט בפשטות, בישירות מזעזעת. המשפחה האחת, משכונת שבזי, ביטאה חוסר אונים ואפתיה הנחשבים למאפיינים סטריאוטיפיים של "תרבות העוני". ואילו המשפחה השנייה ש"כיכבה" בסדרה התיעודית ניסתה בכל כוחה לצאת ממעגל המצוקה. האם זה מעגל סגור? אולי אותה משפחה רמזה על האפשרות האחרת. השאירה פתח לתקווה.

סרטי התעודה והדרמות שרם לוי יצר בטלוויזיה ובקולנוע עסקו בחומרים נפיצים. הוא נחשב למצפן מוסרי, לאיש המישיר מבט למקומות הכי רגישים וטעונים

ההערות מהצד וההרהורים שהשמיעו שני השחקנים ביטאו את התלבטויותיו של יוצר הסרט "המשתמש" במשפחות העניות. וכך הוא אמר לי בראיון:

"חיפשתי איזושהי דרך צורנית קצת חריגה שתכניס נימה של תמיהה, של שאלה, אל תוך תיבת הטלוויזיה המפטפטת. את הטכניקה הזאת עדיין לא ראיתי בסרטים דוקומנטריים שנעשו בעולם. מה פתאום שחקנים בסדרת תעודה? את השאלה הקשה הזאת חזרתי ושאלתי את עצמי: האם אני, כמי שחושף אחרים בחולשתם ומצוקתם, נכנס להם לתוך הנשמה, איני צריך להיחשף בעצמי? באמצעות הערותיהם של שני השחקנים אני מביע ספקות בנוגע למוטיבציה שלי כיוצר הסרט, שאינו אלא חלק בלתי נפרד מהחברה הזאת שאפשר להגדיר אותה כ"בלתי עושה". האם זאת טכניקה של התייפיפות נפש? או של הסתכלות מזויפת על אנשים כעל סחורה טובה 'לככב' בסרט? אפשר להגדיר זאת גם כך".

הסדרה, כדברי לוי בראיון, ביקשה להציג את בעיית העוני בכרך הגדול, כבעיה של פער הנוצר על רקע הסביבה האורבנית. רמי התלבט איך להציג את הפער הזה:

"האם שוב להראות את התמונות הסטריאוטיפיות של שכונות הפריפריה מול תל אביב הנוצצת? בהתחלה הסתכלתי על המשפחות הללו משתי זוויות מבט: מבטו של יוצר הסרט 'המחפש סחורה', וכן גם המבט של ילד שמנת צפון תל אביב עם הביוגרפיה הקלאסית: תיכון עירוני א, תנועת 'הצופים', נח"ל מוצנח וקצת קיבוץ, לימודי כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית לצד עריכת תוכניות רדיו לצורך פרנסה".

תעודת הבי.איי. נשארה במגירה. לוי יצא ללמוד קולנוע בלונדון, וחזר כדי לעשות סרטים כאן אצלנו במולדת כאשר הוקמה הטלוויזיה הישראלית.

*  *  *

הדימוי הסטריאוטיפי של העוני הטריד בלי הרף את לוי כבמאי:

"אתה ניגש לעבוד, מצויד בסטריאוטיפים על 'בעיית העוני'. בסכמות השטחיות שבראשך מצויים דימויים מהילדות. דימויי העני המסכן, טוב הלב, חסר המזל. הוא עשוי להתגלם בדמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה שעומדת בשלג. כעבור 15-20 שנה חל היפוך בדימוי. העני נהייה שד, פושע, מישהו שמעורר אסוציאציה מיידית של גניבות וסמים. כנפי המלאך הלבנות שהענקת לו בילדותך הופכות להיות שחורות".

הדימוי הסטריאוטיפי של העוני הטריד בלי הרף את לוי כבמאי: "אתה ניגש לעבוד, מצויד בסטריאוטיפים על 'בעיית העוני'. בסכמות השטחיות שבראשך מצויים דימויים מהילדות. דימויי העני המסכן, טוב הלב, חסר המזל"

לוי אמר שהוא למד לאהוב את שתי המשפחות שחייהן נחשפו בסדרה – התחקיר המוקדם הקיף לא פחות מ-30 משפחות. הוא אהב, כדבריו, את הפשטות, הישירות, היעדר הזיוף המסכות והפוזות. את השחרור משיקולי "מה יגידו" ומהעמדות הפנים:

"עצם ההסכמה להיחשף בסרט, להצטלם ולשתף פעולה, מעידה על נכונות להילחם בדרך כלשהי, להפקיע את עצמך מתרבות העוני. אצל המשפחה האחת, היותר לוחמנית, הייתה נימת התרסה של 'דווקא!' של 'אנחנו רוצים שהם ייראו!' ואילו המשפחה השנייה הגיבה במעין נוסח של 'אתה רוצה? אז תצלם'".

המראות והדיבורים בתוך בתי המשפחות נראים אותנטיים לחלוטין, אין שום פוזות שנראות כמכוונות למצלמות. לדברי לוי זאת תופעה מוכרת לעושי סרטים תיעודיים. המודעות לנוכחות המצלמות נעלמת במהירות. עם זאת, בני שתי המשפחות ביקשו להשמיט מהסרט פרטים ביוגרפיים מסוימים וכן גם דברים קשים שהם אמרו זה על זה.

ילדה בת 11 השמיעה משפט מזעזע בעת שיחה בכיתתה. היא אמרה: "אני אהיה מאושרת רק כשאמות". מנהל בית הספר סיפר ללוי על אותה אמירה. הילדה חזרה על דבריה גם בבית, בנוכחות המצלמות. לוי סיפר שבעת הקרנת הסדרה אם המשפחה נזפה בבתה: "מה דיברת ככה?" אבל האב המובטל החזיר לה: "ומה את דיברת?"

"הפלישה לפרטיותן של משפחות עם מצלמות הציקה לי מאוד במהלך העבודה", אמר לוי, "אבל ידעתי שהחשיפה חשובה. שרק כך אנשים הופכים להיות בשר ודם, לא עוד קלישאות של 'עניים'".

ילדה בת 11 השמיעה משפט מזעזע: "אני אהיה מאושרת רק כשאמות". וחזרה עליה בנוכחות המצלמות. לוי סיפר שבעת הקרנת הסדרה, אם המשפחה נזפה בבתה: "מה דיברת ככה?" אבל האב המובטל החזיר לה: "ומה את דיברת?"

במהלך כ-30 שנות עבודתו בטלוויזיה לוי הקפיד ליצור לסירוגין סרטי תעודה לצד סרטי דרמה. וכך הוא הסביר זאת בראיון:

"סרט דוקומנטרי עוסק באנשים חיים, הוא אותנטי. בכך כוחו – וגם חולשתו. כאשר אתה מארגן את החומרים שצילמת עליך לוותר על סיטואציות חזקות באמת שיש בהן אמיתות איומות אבל אי אפשר לחשוף אותן בסרט. את זאת אפשר לעשות בסרטי דרמה. לעומת זאת בסרטי הדרמה יש יותר סטריאוטיפיות מאשר בסרטים דוקומנטריים שעוסקים במציאות החיה. מבחינתי שני הז'אנרים משלימים זה את זה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.