ביום שישי הרמטכ"ל אייל זמיר הפר שתיקה ארוכה. בצוהריים הפיץ דובר צה"ל את המכתב שהועבר לדרג הפיקודי הבכיר בצה"ל, ובו סיכום הרמטכ"ל ל"תחקיר התחקירים" של אלוף במילואים סמי תורג'מן – דוח שחייב את הרמטכ"ל לנקוט צעדים אישיים נגד מספר בכירים בצה"ל, והגביר את המתיחות מול שר הביטחון.

במסמך בן תשעה עמודים הרמטכ"ל זמיר נוגע בכל: הוא מונה את טעויות צה"ל, מפרט מה נותר להשלים בתחקירים המבצעיים, מציב יעדים להמשך – וגם מתייחס באופן ישיר לדרג המדיני ולצורך החיוני בוועדת חקירה חיצונית. במסמך הזה הרמטכ"ל זמיר מסיר את הכפפות.

במילים זהירות מאוד הוא מעביר לדרג המדיני מסר חד: עד כאן. "צה"ל לקח אחריות ותחקר את עצמו, אולם האירוע אינו נחלתו בלבד…" הכוונה ברורה – צה"ל ימצה את מה שנותר בתחקור הפנימי, אך נדרש להמשיך גבוה יותר ועמוק יותר, כדי להבין לא רק מה קרה ב־7 באוקטובר אלא מה הוביל אליו.

בחירתו של הרמטכ"ל לומר דברים בלי לאיית אותם במפורש בולטת במיוחד כשהוא נוגע בנושא ועדת החקירה הממלכתית. זמיר נמנע מלהזכיר את צמד המילים, אך מציג דוגמה: ועדה כמו אחרי יום הכיפורים

בחירתו של הרמטכ"ל זמיר לומר דברים בלי לאיית אותם במפורש בולטת במיוחד כשהוא נוגע בנושא ועדת החקירה הממלכתית. זמיר נמנע מלהזכיר את צמד המילים במפורש, אך מציג דוגמה מובהקת: ועדה "כפי שנעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים". הוא גם נמנע מלנקוב בשם "אגרנט", שמא גורם פוליטי ינצל זאת ויאשים אותו בהתערבות בזירה שאינה שלו.

במסריו לדרג המדיני הרמטכ"ל זמיר חד מאוד – לא רק בסוגיית ועדת החקירה החיצונית, אלא גם בכל הנוגע לערעור שיקול דעתו המקצועית מצד שר הביטחון.

שר הביטחון ישראל כ"ץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל אייל זמיר בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1, 30 באוקטובר 2025 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

השר כ"ץ דורש לנקוט צעדים נגד קצינים נוספים שהיו בתפקידי מפתח ב־7 באוקטובר. זמיר אינו מותיר מקום לספק, וכותב: "הטלת אחריות אישית על מפקדים שהקדישו את חייהם לביטחון המדינה היא החלטה כבדה וראוי שהחלטות כאלה לא יהיו מושפעות מלחצים חיצוניים ויעשו בזהירות יתרה".

כלומר, מבחינת הרמטכ"ל קו הגבול ברור: מסקנות אישיות בקשר לבכירי צה"ל הן בסמכותו בלבד, ואינן נתונות ללחצים פוליטיים.

יש מי שיראו בדברים גם רמז עבה מצד זמיר להתערבות בדרג המדיני לא רק בהדחות אלא גם במינויים. הדוגמה הטרייה היא המינוי האחרון של אל"ם במילואים גרמן גילטמן לתפקיד בכיר בזרוע היבשה. לטענת שר הביטחון, גילטמן קרא לסרבנות במסגרת פעילותו בארגון "אחים לנשק".

שר הביטחון כ"ץ בחר לפרש את הדברים של גילטמן כקריאה לסרבנות ופסל את המינוי. העובדה שמאז אותה אמירה שירת גילטמן 700 ימים במילואים כנראה לא נלקחה בחשבון

גילטמן אכן היה חבר בארגון, ואף אמר ב־2023 במהלך מסיבת עיתונאים את הדברים הבאים: "אני לא מוכן לשרת במקום שהוא לא דמוקרטיה. אני לא מוכן שמדינת ישראל תהיה מדינה לא דמוקרטית. הממשלה, הדרג המדיני, אתם מעמידים אותנו בדילמה. אותנו, אנשי המילואים, חיילים סדירים, קצינים.

"אתם חייבים לקחת אחריות ולהבין לאן את מדרדרים את המדינה. אסור להגיע למצב שאנחנו נחיה כאן במדינה עם משטר אפל. אסור להגיע למצב שאנחנו במדינה שהיא לא דמוקרטיה".

אל"ם גרמן גילטמן (במרכז) במסיבת עיתונאים של "אחים לנשק" שבה הודיע הארגון על החרפת הצעדים נגד ההפיכה המשטרית. הרצליה, 21 במרץ 2023 (צילום: REUTERS/Amir Cohen)

שר הביטחון כ"ץ בחר לפרש את הדברים הללו כקריאה לסרבנות ופסל את המינוי. העובדה שמאז אותה אמירה שירת גילטמן 700 ימים במילואים כנראה לא נלקחה בחשבון; המשקל שניתן היה לדברים, לא למעשים.

גילטמן עצמו, שהבין כי נקלע לקו האש בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, הודיע לזמיר כבר ביום שישי בצוהריים על הסרת מועמדותו. ספק אם גילטמן הקל על הרמטכ"ל או הקשה עליו. מה שברור הוא שעכשיו זמיר אינו צריך להתעקש על המינוי ולהסתכן בהחרפת המתח עם שר הביטחון.

התפרצות באחת הזירות תוביל כמעט בוודאות לפריצת התקציב ולשינוי בתכנון המילואים, ובכל זאת לא תפתור את סוגיית כוח האדם המונחת כולה לפתחו של הדרג המדיני, שמעדיף, לעת עתה, לגרור רגליים

לקלחת הזו נוסף בסוף השבוע גם אישור תקציב הביטחון. לאחר שהדרישה ל־144 מיליארד שקל קוצצה ל־112 מיליארד, הודיע שר הביטחון על קיצוץ של 33% בימי המילואים לשנת 2026 – מ־60 אלף ימים ל־40 אלף. מי שייאלץ לתת מענה לפער הזה הוא צה"ל, באמצעות תכנון מחדש של משימות וכוח אדם.

המהלך מעלה מחדש את סוגיית חוק הגיוס. ההצעה המונחת על השולחן אינה מתקרבת לצרכיו של צה"ל, וספק אם תעבור בכנסת הנוכחית. מבחינת זמיר, עול המילואים נותר במקומו – בתקווה שלא יתלקח מחדש עימות בלבנון, בסוריה, באיראן, בגדה המערבית או בעזה.

הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר בסיור בדרום העיר עזה. 24 בספטמבר 2025 (צילום: דובר צה"ל)

התפרצות באחת הזירות תוביל כמעט בוודאות לפריצת התקציב ולשינוי בתכנון המילואים, ובכל זאת לא תפתור את סוגיית כוח האדם המונחת כולה לפתחו של הדרג המדיני, שמעדיף, לעת עתה, את הפתרון הישן והמוכר: לגרור רגליים.