בינואר שנת 2010 הונח בתיבת הדואר שלי כתב אישום ובו היה כתוב: "מדינת ישראל נגד הדי בן-עמר ונגד חמזה ראנם" – הכל אמיתי חוץ משמו של הקבלן הדרוזי המופיע כאן. שיניתי את שמו מסיבות מובנות.
בהמשך כתוב היה סעיף האישום: כריתת עץ מוגן ללא רישיון.
חצי שנה קודם, כך הסביר לי בעליצות ובשמחה לאיד הפקח של הקרן הקיימת שרשם לי את הדו"ח, הפכה העבירה הזו מעוון לפשע, פשע שדינו עד שלוש שנות מאסר.
הסעיף בכתב האישום שקיבלתי היה: "כריתת עץ מוגן ללא רישיון". חצי שנה קודם, כך הסביר לי בעליצות ובשמחה לאיד פקח קק"ל שרשם לי את הדו"ח, הפכה העבירה הזו מעוון לפשע, שדינו עד שלוש שנות מאסר
הייתי אז מנהל הקהילה באחד הקיבוצים במועצה האזורית מנשה. המועצה באדיבותה החליטה להשקיע תקציב פיתוח נאה לשיפור הכביש המרכזי של הקיבוץ, המוביל משער הכניסה ועד למגרש החנייה שליד בית-התרבות והמועדון לחבר. לשם כך מינתה המועצה פרויקטור מטעמה והוציאה מכרז, שבו זכתה החברה של הקבלן חמזה ראנם ואחיו, מאחד מכפרי הדרוזים בגליל המערבי, הוא הקבלן המופיע יחד אתי בכתב האישום.
המועצה העסיקה אותו. בין חברת הקבלן ראנם לביני לא היה כל קשר של לקוח ונותן שרות, או של מעסיק משום סוג, והוא לא היה כפוף להוראותיי.
מיניתי משגיח על העבודות מטעם הקיבוץ, לוודא שלא ייפגעו תשתיות הקיבוץ תוך כדי העבודה, ויום אחד המשגיח אמר לי: "הדי, באמצע שטח הפרויקט, איפה שהכביש צריך לעבור, יש שלושה עצים תקועים באמצע תוואי הכביש. הקבלן רוצה לעקור אותם".
"זה לפי התוכנית של המועצה?" שאלתי, יושב ליד השולחן במשרדי.
"כן", אמר איש הקשר מטעם הקיבוץ.
"ויש לנו בעיה עם זה?" שאלתי, "אלו עצים שניטעו לזכר מישהו? יש בהם איזה אלמנט סנטימנטלי למישהו בקיבוץ? הם תרומה של נדבן מחו"ל? משהו?"
"כלום", אמר איש הקשר, "אין בעיה מטעם הקיבוץ להוריד אותם".
"אז תגיד לו שמצדנו הוא יכול". אמרתי ושבתי לעיסוקיי, ולא ידעתי שברגע זה הפכתי לפושע מבוקש, ושמעכשיו השם "בן-עמר" יתנוסס אחר כבוד ליד השמות אלפרון, אברג'יל, רוזנשטיין ודומיהם.
מיניתי משגיח מהקיבוץ על העבודות, לוודא שלא ייפגעו תשתיות, ויום אחד המשגיח אמר: "הדי, באמצע שטח הפרויקט, איפה שהכביש צריך לעבור, יש 3 עצים תקועים באמצע תוואי הכביש. הקבלן רוצה לעקור אותם"
מכתב האישום, אגב, למדתי שמדובר בעץ מוגן מסוג קזוארינה, שאת שמו הכרתי משירי נעמי שמר ולא ידעתי עד אז שהוא קיים גם במציאות.
גם לא היה לי מושג איך הוא נראה.
* * *
המשפט נמשך שלוש שנים – מבלי שסיומו נראה באופק.
היו ישיבות להקראת כתב האישום, והיו ישיבות להקראת הצהרת הנאשמים ("לא אשם", מטבע הדברים), והיו ישיבות להצגת ההוכחות (צילומים של עץ אחד כרות – את השניים האחרים המועצה כרתה רק לאחר שהשיגה רישיון כריתה), הוכחות אותן הציג נמרצות הפקח האזורי של הקרן הקיימת לישראל. כשעשה זאת נצצו עיניו מרוב התרגשות על האירוע שאליו הובילו אותו חייו.
בכל פעם שהביט בי מדוכן העדים או מספסל הקהל בבית המשפט אורו עיניו משמחה על שהביא את הפושע לגרדום.
אחרי שלוש שנים לשופט נמאס.
הוא הציע שנעצור את המשפט כאן, בנקודה אליה הגיע, והקבלן ואני נודה באשמה. בעקבות ההודאה השופט ישלח אותנו לתסקיר קצינת מבחן. קצינת המבחן מטבע הדברים תמליץ המלצה חיובית, כך אמר השופט, מאחר ששנינו אזרחים הגונים, ועל כן השופט יפסוק לנו אשמה ללא רישום פלילי ומינימום של שעות שירות למען הציבור.
ובזה הפארסה תסתיים.
בכל פעם שפקח קק"ל הביט בי מדוכן העדים או מספסל הקהל בבית המשפט, בזמן ישיבות הקראת כתב האישום או הצגת ההוכחות – אורו עיניו משמחה על שהביא את הפושע לגרדום. אחרי 3 שנים לשופט נמאס
"אני לא יכול לעשות עבודות שירות למען הציבור", הסברתי לשופט, "אני מטופל 24/7 בבת נכת צה"ל עם פגיעת ראש קשה. היא עם מאה פלוס אחוזי נכות. היא זכאית לליווי סביב השעון מאגף השיקום, אבל אי אפשר כיום להקצות לה מלווים, לאחר שעברה ניצול בידי אחד המלווים שלה, והיא בפוסט-טראומה".
"אז הליווי שלך לבתך יוכר כעבודות השירות שלך", אמר השופט, "יש עוד איזו בעיה בהצעה שלי?"
"כן", אמרתי. "יש עוד בעיה אחת, קטנה – אני לא אשם".
"אתה רוצה לגרור את המשפט הזה עוד שנתיים?" אמר השופט. "עם כל העלויות שכרוכות בכך למדינה? וכל הזמן הזה של כולנו פה שנשרף? ובסופו של דבר – הרי אני לא יכול להבטיח לך מה אפסוק, כשאשמע את כל העדויות. אולי אחליט שאתה אשם? אני מציע שתצא החוצה עם עורך הדין שלך והוא כבר ייעץ לך מה הדבר הנכון לעשות".
ואז אמר: "אני קובע חצי שעה הפסקה – צא להתייעץ עם עורך הדין שלך".
וכך קרה שהודיתי באשמה, בעניין שלא באמת היה לי איזשהו קשר אליו.
* * *
מי שלא עבר הליך פלילי בחייו, ולא חווה את המתח הנפשי והפחד הכרוכים בו, ואת אי הוודאות מה יהיו תוצאותיו של ההליך המשפטי בסופו של דבר, לא יבין את עניין ההודאה.
"אז הליווי שלך לבתך יוכר כעבודות השירות שלך", אמר השופט, "יש עוד איזו בעיה בהצעה שלי?" "כן", אמרתי. "יש עוד בעיה אחת, קטנה – אני לא אשם". "אתה רוצה לגרור את המשפט הזה עוד שנתיים?" אמר השופט
שהרי בית המשפט הוא תיאטרון שיש בו כללי הצגה מסוימים, וככל שכללי ההצגה מוכרים לך, או לעורך הדין מטעמך, כך גדלים סיכוייך, ואין במשחק זה משקל מכריע דווקא לעובדות.
אז אתה עושה את שיקול הכדאיות, ולפעמים בוחר להודות, בהנחה שגם אם אתה חף מפשע, הנזק שייגרם לך מההודאה יהיה קטן יותר מאשר מהכרעת הדין של בית המשפט מבלי שהודית.
אז אתה מודה.
ומשחזר את הרצח, כמו שעשה רומן זדורוב, למשל, וישב חמש עשרה שנה.
או כמו שעשה סלימאן אל-עביד, שנאשם ברציחתה של חנית קיקוס, כשבשחזור הציג את המקום בו כביכול קבר את גופתה, מקום שנמצא הרחק מהמקום שבו בסופו של דבר נמצאה גופתה.
משפחתה טענה וטוענת עד היום שאל-עביד אינו הרוצח של בתם, מה שלא הפריע לבית המשפט ולפרקליטות לכלוא אותו ל-27 שנים.
או כמו עיזאת נאפסו שהודה בריגול ובגידה לאחר עינויים וישב שנים בכלא עד שזוכה.
וכמו עמוס ברנס שנמצא זכאי אחרי מאסר ממושך.
וכמו מקרהו של פבל סמירנוב, שהודה ברצח ושריפת גופתו של חברו ואף שיחזר את הרצח, עד שהופיע יום אחד המנוח כשהוא חי, בריא ושלם, ומהלך על פני האדמה.
אז אתה עושה את שיקול הכדאיות, ולפעמים בוחר להודות, בהנחה שגם אם אתה חף מפשע, הנזק שייגרם לך מההודאה יהיה קטן מהכרעת הדין של ביהמ"ש מבלי שהודית. אז אתה מודה. ומשחזר את הרצח
גם טארק נוג'ידאת, יוסף סביח ושריף עיד מכפר כנא, שנמצאו אשמים ברצח החייל אולג שייחט אחרי שהודו ואף שיחזרו את המעשה, אבל במשפטם טענו שהודו בעקבות עינויים בידי שב"כ. טענתם לחפות מפשע לא התקבלה והמשפט עמד להסתיים בהרשעתם, עד שהאשמים האמיתיים ביצעו פיגוע ירי ברובה ששדדו מאולג שייחט בעת הרצח, וכך נמצאו הרוצחים.
כי כשאתה סוגר תיק בהצלחה, גם הפרקליט וגם חוקר המשטרה מקודמים בקריירה, אז את מי זה מעניין שמישהו חף מפשע משלם על כך?
ורק שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם הייתי משתחרר כמו רומן זדורוב ועמוס ברנס אחרי שישבתי שנים בכלא.
אז ככה:
אם אני יוצא מהכלא אחרי חמש עשרה שנה, נניח, שבהן ישבתי על לא עוול בכפי, הדעת נותנת וההיגיון אומר שרשומים לי חמש עשרה שנים לזכותי – אפשר לראות בזה כעין כרטיס-אשראי-נטען, PREPAID CREDIT CARD.
אחרי שהטענתי את כרטיס האשראי הזה בחמש-עשרה שנים לזכותי, אני יכול להתחיל להשתמש בקרדיט הזה ולהתחיל לבצע פשעים ועבירות שונות, ורצוי קלות, כאלה שהעונש עליהן נע בין שנתיים לשלוש, כך שאוכל ליהנות מהקרדיט העומד לזכותי לאורך זמן ולא אגמור אותו בעבירה אחת, גדולה.
כי תמיד למדתי שיש לנהוג באיפוק וליהנות ממה שאפשר במנות קטנות, שאחרת אפשר להגיע לידי בחילה ולהקיא בסוף.
שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם הייתי משתחרר כמו זדורוב וברנס אחרי שנים בכלא. אז ככה: אם אני יוצא מהכלא אחרי שישבתי 15 שנה, נניח, על לא עוול בכפי, הדעת נותנת שרשומות לי 15 שנים לזכותי
וכך, נניח שאשדוד פיצוצייה, ובמשפט יפסקו לי שלוש שנים – אגיד לשופט שיורידו לי שלוש שנים מהחמש עשרה העומדות לזכותי ויישארו לי עוד שתיים עשרה שנה בקרדיט. כי צריך שיהיה היגיון בדברים, לא?
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו