בראש העמוד המוקדש לשיר "על זאת" בספרו של נתן אלתרמן, מופיעה שורה קצרה שכמעט נבלעת בין הבתים הסוערים. זוהי התוספת שהוסיף המשורר במבט לאחור:

"עניינו של השיר – מעשים של דופי בחיי המלחמה, אשר עקבותיהם ניכרו פה ושם בימים ההם".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המשפט המאופק הזה מצמרר לא פחות מהשיר עצמו. הוא מבהיר כי השיר המפורסם, שפורסם ב-19 בנובמבר 1948, לא היה תרגיל תיאורטי בפילוסופיה. הוא היה תגובה בזמן אמת למציאות: אלתרמן זיהה את אותם "מעשים של דופי" – פשעי מלחמה, ביזה ופגיעה בחפים מפשע – והחליט שלא לשתוק. הוא תבע: "אַל יֻגַּד 'בְּמִקְרֶה', אַל יֻגַּד 'מִשִּׁגְגָה'", ודרש את התערבות "התובע הצבאי".

אלתרמן מבהיר כי השיר, מנובמבר 1948, לא היה תרגיל תיאורטי בפילוסופיה, אלא תגובה בזמן אמת למציאות: אלתרמן זיהה "מעשים של דופי" – פשעי מלחמה, ביזה ופגיעה בחפים מפשע – והחליט לא לשתוק

אך הדרמה ההיסטורית האמיתית לא נעצרה אצל המשורר. היא הגיעה לשיאה בתגובתו של הקורא מספר אחד: דוד בן-גוריון.

האומץ להיות לא פופולרי: גדולתו של בן-גוריון

קל לפספס ממרחק השנים את גודל האירוע: ראש ממשלה ושר ביטחון דאז, בעיצומה של מלחמה קיומית, בוחר לקחת שיר שמטיח ביקורת קשה בחייליו שלו – ומחבק אותו בשתי ידיים. האינסטינקט הפוליטי הבסיסי של כל מנהיג במצבו היה אמור להיות הכחשה, טיוח, או תקיפת המשורר בטענה שהוא "פוגע במורל הלוחמים" ומסייע לאויב.

אבל בן-גוריון קורץ מחומר אחר. הוא הורה להדפיס את השיר ב-100,000 עותקים ולחלק אותו כפקודת יום לכל חייל בצה"ל. תחשבו על המשמעות: המפקד העליון מחלק לחייליו טקסט שרומז שחלקם חטאו. זה נראה כמו התאבדות פוליטית ופיקודית.

אך כאן בדיוק טמונה גדולתו: בן-גוריון הבין שביטחון ישראל לא נשען רק על עליונות בנשק, אלא על עליונות הרוח. הוא ידע שצבא שמאבד את צלמו הופך לכנופייה חמושה, שסופה להתפורר מבפנים.

אלתרמן עצמו, בראייה מפוכחת, הבין שהתגובה של בן-גוריון היא-היא החלק החשוב של הסיפור. הוא הוסיף לפתיחת השיר מילים נדירות על המנהיג:

"מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי".

המשורר הודה: המילים שלי הן רק מילים ("כל שיר שהוא"), אבל היכולת של מנהיג לקחת את הביקורת ולהפוך אותה לנורמה מחייבת – זהו "מופת וכוח פנימי".

האינסטינקט הבסיסי של מנהיג במצבו היה אמור להיות הכחשה, טיוח, או תקיפת המשורר כמי שפוגע במורל הלוחמים. אבל בן-גוריון הורה להדפיס את השיר ב-100,000 עותקים ולחלק אותו כפקודת יום לכל חייל בצה"ל

הנץ שדרש טוהר נשק

ולמי שמתפתה היום לפטור כל דרישה למוסר לחימה כ"רפיסות שמאלנית", כדאי להיזכר בזהותו של אותו משורר. נתן אלתרמן לא היה פציפיסט נאיבי. לימים, הוא היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ומן הניצים שבמנהיגי הרוח.

העובדה שדווקא הוא כתב את כתב האישום הזה, ודווקא בן-גוריון הביטחוניסט אימץ אותו, מוכיחה אמת פשוטה: הדרישה לטוהר הנשק היא ציונות שורשית ונוקשה. עבור שניהם, לא הייתה סתירה בין עוצמה צבאית ואחיזה בארץ, לבין שמירה קנאית על צלם אנוש.

החזרה לדיאלוג המופתי הזה מחייבת אותנו להישיר מבט אכזרי אל המציאות של 2025 ולהודות: אנחנו נמצאים באירוע אחר לגמרי, וההבדל מתחיל בשקר הגדול שמספרים לנו.

הבלוף של "מלחמת הקיום"

בואו נניח את האמת על השולחן: אנחנו לא במלחמת קיום.

ישנו ניסיון ציני ומתוזמר מצד המנהיגות הנוכחית לשכנע אותנו ש-2025 היא שידור חוזר של 1948. זהו נרטיב כוזב שנועד לשתק את המצפון.

ב-1948 היישוב מנה 600 אלף איש, ללא עורף, מול צבאות פולשים, תחת איום השמדה מיידי. היום, ישראל היא מעצמה אדירה. האויבים שלנו אכזרים ורצחניים – אך אין להם שום יכולת להשמיד את מדינת ישראל.

זה שכתב האישום הגיע דווקא מאלתרמן הנץ ואומץ על ידי בן-גוריון הביטחוניסט, מוכיח: הדרישה לטוהר הנשק היא ציונות שורשית. אצל שניהם לא הייתה סתירה בין עוצמה צבאית ואחיזה בארץ, לשמירה על צלם אנוש

ההתעקשות לקרוא לזה "מלחמת קיום" היא הונאה. כי אם זו מלחמת קיום – אז "אין ברירה", ואם אין ברירה – אז הכול מותר. האמת היא שיש לנו ברירה, ויש לנו כוח עצום, ולכן האחריות המוטלת עלינו היא מוחלטת.

מ"עקבות פה ושם" למגפה

וכאן המחדל הופך למפלצתי. אם ב-1948, תחת איום קיומי אמיתי, הזדעזעו מ"עקבות שניכרו פה ושם" – איך ייתכן שהיום, כשאנחנו הצד החזק, אנחנו מרשים לעצמנו להתפרק מכל נכסינו המוסריים?

אלתרמן דיבר על חריגים. היום, אותם "עקבות" תופסים נפח הגדול פי אלף. מה שהיה אז "פה ושם", הפך היום לשיטפון. אנחנו לא מדברים עוד על חריגות במחשכים, אלא על תופעות רחבות היקף, מתועדות ומופצות בגאווה, ולעיתים אף זוכות לגיבוי שבשתיקה מצד שרים.

כשהכוח שלנו כה רב, והאיום הקיומי אינו קיים באמת, היקף המעשים הללו הופך לבלתי נסלח. הכמות הפכה לאיכות; המסה הקריטית של אובדן הרסן משנה את ה-DNA של הצבא ושל העם.

איפה המנהיגות?

ב-1948, בן-גוריון הציג את מה שאלתרמן כינה "מופת וכוח פנימי". הוא שימש כשובר גלים.

כיום, במצב שאינו קיומי ומול צונמי של עוולות, המנהיגות היא זו שפותחת את הסכרים. חסר לנו ה"אלתרמן" שיצעק, אבל בעיקר חסר ה"בן-גוריון" שידפוק על השולחן.

ב-1948 בן-גוריון שימש כשובר גלים. כיום, במצב שאינו קיומי ומול צונמי של עוולות, המנהיגות היא זו שפותחת את הסכרים. חסר לנו ה"אלתרמן" שיצעק, אבל בעיקר חסר ה"בן-גוריון" שידפוק על השולחן

הציפייה שלנו חייבת להיות חדה: אנחנו חזקים מספיק כדי לנצח, וחזקים מספיק כדי להישאר בני אדם תוך כדי. ב-1948 ידעו לעקור את העשבים השוטים כשהיו קטנים. היום, כשהם הפכו ליער פרא, השתיקה היא רשלנות פושעת כלפי עתיד המפעל הציוני.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.