אינני חוקרת טרור ואינני פרשנית ביטחונית. אני אזרחית מודאגת, ישראלית ויהודייה, הפועלת שנים בחיפה בשותפות חיים עם הגיוון הרב דתי בחיפה, כולל המרחב הדרוזי.

מתוך המקום הזה, קשה שלא לחוש חרדה עמוקה מול מציאות גלובלית אלימה ומעוותת, המחברת בין סווידא שבדרום סוריה, ניו יורק, ישראל וסידני. כמה סיפורים ומציאות אחת.

הטבח באירוע חנוכה בבונדי ביץ' בסידני, והתקיפות החוזרות ונשנות נגד יהודים בעלי חזות דתית במנהטן, אינם אירועים מנותקים. הם חוליות בשרשרת אחת.

קשה שלא לחוש חרדה עמוקה מול מציאות גלובלית אלימה ומעוותת, המחברת בין סווידא שבדרום סוריה, ניו יורק, ישראל וסידני. הטבח בסידני, והתקיפות החוזרות נגד יהודים בעלי חזות דתית במנהטן, אינם אירועים מנותקים

ב־7 באוקטובר בוצע בתוך גבולות ישראל הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה. הרוצחים פרצו את הגדרות באקסטזת רצח, בקריאות "אללה אכבר". 1200 הקורבנות נרצחו ו-251 נחטפו בשל זהותם היהודית והישראלית. כולל עובדים זרים וערבים אזרחי ישראל – משום שייכותם לחברה הישראלית. המחבלים לא חסו על איש, גם לא על מי שפעלו במשך שנים למען תושבי עזה והיו מוכרים להם אישית.

במהלך המלחמה שנפתחה בעקבות הטבח, נהרגו בעזה עשרות אלפים מהאוכלוסיה האזרחית. רבים מהם הם קורבנות ישירים של שלטון חמאס הרצחני, שאינו בוחל בהקרבת בני עמו לשם קידום אידאולוגיה קנאית.

בסידני נרצחו יהודים משום שהיו יהודים. לא בגלל סכסוך טריטוריאלי ולא בגלל מדיניות. ובתוך הזוועה הזו, מי שנטרל את המחבל היה אחמד אל־אחמד, מהגר מוסלמי מסוריה, שסיכן את חייו כדי להציל אחרים. המעשה הזה חשוב: הוא מזכיר שמדובר לא במאבק בין מוסלמים ליהודים, אלא בין תרבות של חיים לבין אידאולוגיה קנאית ורצחנית.

לאירועי האבל בסידני הגיעו גם נציגי הזרם האחמדי באסלאם. זרם מתון, לא אלים, הנרדף בעצמו בעולם המוסלמי. העדה האחמדית מוכרת לי היטב מחיפה, דרך קשרי עם האמיר מוחמד שריף עודה, מנהיג העדה בישראל וברשות הפלסטינית, וחבר מועצת המנהיגים הדתיים בישראל. האחמדים דוגלים באחריות מוסרית אוניברסלית ובשלום, ומשכנם בישראל נמצא בכבביר שבחיפה.

חיפה עבורי היא נקודת החיבור. עיר שבה חיים משותפים אינם סיסמה אלא מציאות יומיומית. בימים האחרונים צוין בה "החג של החגים", שבו מתנוססים זה לצד זה סמלי שלוש הדתות. מציאות מורכבת אך יציבה, וכזו שיש לשמרה. נציגי העדה האחמדית בסידני לא הגיעו להזדהות מתוך פוליטיקה, אלא מתוך שותפות גורל. הם יודעים היטב מהו אסלאם קנאי. הם עצמם קורבנותיו.

סמלי שלוש הדתות במושבה הגרמנית בחיפה במסגרת חגיגות החג של החגים, 24 בדצמבר 2021 (צילום: Hanay, ויקיפדיה)

מי שנטרל את המחבל, שרצח יהודים בשל יהדותם, היה אל־אחמד, מהגר מוסלמי, שסיכן את חייו להצלתם. זה מזכיר שמדובר לא במאבק בין מוסלמים ליהודים, אלא בין תרבות של חיים לבין אידאולוגיה קנאית ורצחנית

ומכאן לסווידא. בדרום סוריה מתרחש טיהור אלים ומתמשך נגד הדרוזים. קהילה שלמה מותקפת, נרצחת ומאוימת בידי משטרים וארגונים המזוהים עם אסלאם קיצוני. והעולם? שותק. היכן המחאה? היכן ארגוני זכויות האדם? היכן אותם סטודנטים ופעילי פרוגרסיב, הממלאים את רחובות אירופה וארצות הברית בקריאות להשמדת ישראל? השתיקה רועמת. המדינה היחידה הפועלת ומתריעה למען הדרוזים בסווידא היא ישראל. מתוך אותה ברית חיים עמוקה בין יהודים לדרוזים אזרחי המדינה.

הטירוף אינו נעצר בסידני או בישראל. הוא ממשיך גם לארצות הברית. בשנים האחרונות נרשמו מקרי רצח ותקיפות נגד יהודים בשם אסלאם קנאי, וגם בימים אלה – במנהטן. חלק מהתקיפות אלימות, חלקן מאיימות, ורובן אינן זוכות ליד תקיפה ולגינוי חד וברור מצד ההנהגה הפרוגרסיבית המקומית.

ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדני, המזוהה עם שיח אנטי־ישראלי ואנטישמי, מנסה כעת לשפר את תדמיתו במחוות דת סמליות כלפי נציגי קהילות חרדיות (הנטולות קשר לישראל). אך הוא מעולם לא חזר בו מקריאתו: "Globalize the Intifada", קריאה המעניקה לגיטימציה לטרור רצחני ואדישות לקורבנותיו.

כאן נחשפת האמת הכואבת: הטרור האסלאמי אינו פוגע רק ביהודים ובמערב. הוא הורס גם את האסלאם עצמו. הוא רודף זרמים מוסריים כמו האחמדים, מבקש להשמיד מיעוטים כמו הדרוזים, ושואף לחסל את היהודים ואת מדינת ישראל. וכל זאת, לעיתים, תוך קבלת רוח גבית משיח מערבי פרוגרסיבי אשר הוא  עוד ניאו-אוריינטליזם מגוחך, המעדיף סיסמאות על פני מציאות.

ראש עיריית ניו יורק, ממדני, מנסה לשפר את תדמיתו במחוות דת סמליות לנציגי קהילות חרדיות (הנטולות קשר לישראל). אך מעולם לא חזר בו מקריאתו: "Globalize the Intifada", המעניקה לגיטימציה לטרור רצחני

סווידא, ניו יורק, ישראל וסידני הן ארבע נקודות על מפה אחת. מפה של עיוות מוסרי, של אובדן הבחנה בין רוצח לקורבן, של בלבול בין זכויות אדם להצדקת אלימות. מול הטירוף הזה נרקמת ברית שקטה של נרדפים: יהודים, דרוזים ואחמדים. לא ברית של שנאה, אלא של חיים.

והשאלה האמיתית איננה מה קורה במזרח התיכון, באמריקה או באוסטרליה. השאלה היא האם המערב מוכן סוף סוף להביט למציאות בעיניים, להפסיק להיסחף אחר תעמולת שנאה המפוררת ומרסקת את המערב ותרבותו. להבין, כי רוב הצועקים ברחובות, אינם יודעים כמעט דבר וחצי דבר אודות הנושא שבשמו הם מפגינים.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.