מה שיש לשים לב אליו בסדרת הראיונות החשובה כל כך של הערוץ הראשון עם אלי פלדשטיין, יועצו לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא, שכאשר שב"כ עמד על סף הנכונות שלו לדבר על ראש הממשלה עצמו, חקירתו נפסקה להפתעתו – והוא הועבר לחקירת המשטרה. שם הוכן כתב אישום נגדו, רק על חלקו בפרשת בילד וקטארגייט, בלי שום התייחסות לראש הממשלה.

כלומר: גם שב"כ תחת רונן בר לא רצה לגעת בראש הממשלה, ומכאן השאלה, האם כעת, השב"כ תחת דוד זיני יעשה זאת. קשה להאמין, למרות שזיני התחייב שלא לגעת בחקירות קטארגייט.

כששב"כ עמד על סף נכונות פלדשטיין לדבר על רה"מ עצמו, חקירתו נפסקה – להפתעתו – והוא הועבר לחקירת המשטרה. שם הוכן כתב אישום נגדו על חלקו בפרשת בילד וקטארגייט, בלי שום התייחסות לרה"מ

נקודת המוצא להערכה עתידית היא שעם כל הטלטלה שעברנו עם עדותו של פלדשטיין, שום דבר לא יקרה. אם רונן בר מיהר לברוח, למה שזיני יתפוס יוזמה?

וכנ"ל היועמשית גלי בהרב מיארה. היא תגלה אומץ ותעמוד כחומה בצורה מול כל נושאי הכלים, אבל לא נגד הראש עצמו.

מדוע? אפשר לומר: פחד. כולנו ראינו את התובעת ליאת בן ארי מגיעה לבית המשפט עם מאבטחים, וכולנו חוזים בפיק הברכיים האוחז בהרכב השופטים העומדים מול נתניהו במשפטם, אבל לא רק. יש משהו הרבה יותר עמוק, העומד לרועץ בינם לבין מיצוי הדין עם נתניהו.

שומרי הסף באמת מאמינים שהם לא יכולים, ולא רשאים, להתערב בתוצאות הבחירות. הם דמוקרטים במובן הפחות טוב של המילה. הם משוכנעים שהעם אמר את דברו, העם בחר את נתניהו, ורק העם יחליט אם לבחור בו שוב או להדיחו – לא חקירה פלילית, וגם לא ביטחונית, ולא תהליכי נבצרות כאלה או אחרים.

כאשר בוחנים את החלטת ה-11:0 לעומקה, הרי שבשורה התחתונה השופטים אמרו: מה אתם רוצים מאתנו? העם בחר איש העומד למשפט על 3 תיקי שחיתות. זה מה שהבוחר רצה. איש לא הסתיר זאת ממנו. זאת דמוקרטיה, ואנו לא רשאים להתערב בזה. פירוש העמדה הזאת היא שאם העם יבחר דיקטטורה, אז מנקודת עמדה דמוקרטית, תתבטל הדמוקרטיה. אם כך, מי צריך שומרי סף?

כשבוחנים את החלטת ה-11:0 לעומקה, הרי שבשורה התחתונה השופטים אמרו: מה אתם רוצים מאתנו? העם בחר איש העומד למשפט על 3 תיקי שחיתות. זה מה שהבוחר רצה. איש לא הסתיר זאת ממנו. זאת דמוקרטיה

אז איפה הבעיה? נתניהו מכיר היטב את התפיסה הדמוקרטית הזאת, והופך את הפגיון אל ליבה של הדמוקרטיה. הוא חוזר וטוען כי כל מה שהוא עושה הוא עושה במסגרת הלגיטימיות של הדמוקרטיה. אך מכיוון שיום הבוחר מתקרב, ותוצאות הבחירות החדשות מאיימות על הטיעון הזה – נפתחת סכנה גדולה שהבחירות ישובשו, יידחו, או חלילה יבוטלו. נתניהו לא יגיע בעיניים עצומות לרגע שבו לא תהיה לו עוד הגנת הדמוקרטיה, ואז שומרי הסף לא יחששו עוד מכך שהם אלה שיביאו לשינוי משטר במקום רצון הבוחר.

מה שחסר לנתניהו כעת כדי לגשת לבחירות בביטחון שינצח – בלי ביטחון כזה אין לו מה להגיע אליהן – זה נרטיב של ניצחון. היא ניסה כמה נרטיבים שכשלו, כמו הניצחון המוחלט, מלחמת התקומה, האריות הגיבורים, עם כלביא – אבל זכר השבעה באוקטובר רודף אחריו, ומה שיותר גרוע, אם הבחירות ייערכו במועדן, זה יהיה סמוך ליום השנה לטבח. לנתניהו זה ממש אסון. בסמיכות כזאת ליום השנה נתניהו לא ילך לבחירות.

זה יכול להסביר לנו איך פתאום חזרה אלינו הסכנה האיראנית, כאילו לא התבשרנו עם סיומה של המלחמה שאיראן הובסה. אחרי שנתניהו ראה שנרטיב הניצחון על איראן לא תופס – חזרה הסכנה האיראנית. אולי עכשיו היא תצבור תנופה.

אין אנו טוענים שאין סכנה מאיראן. כל הזמן יש, ואיראן לא תוותר על כבודה שנרמס, אבל אי אפשר להאמין לתבהלות של נתניהו – כי לא ניתן לתת בו אמון. הכול אצלו אישי, הכול פוליטי. שום דבר לא ממלכתי. 

הבחירות יכולות להסביר איך לפתע חזרה אלינו הסכנה האיראנית, כאילו לא התבשרנו עם סיום המלחמה שאיראן הובסה. כשנתניהו ראה שנרטיב הניצחון על איראן לא תופס – חזרה הסכנה האיראנית, בתקווה שתצבור תנופה

הבעיה – הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ רוצה מנתניהו תשובות על עזה, ועל איראן ידבר אחר כך, אם בכלל. עניין עזה לא יכול לעמוד בראש סדר היום של הבחירות, כי אין בו נרטיב ניצחון. אז אחרי שטראמפ יכבה לו את כל החזיתות החיצוניות – אנו נחשפים לסכנה הגדולה של הדלקת חזיתות הפנים, ובעיקר עם הערבים ועם "הקפלניסטים".

לגבי ערביי ישראל, אנו חוזים בגל של תקיפות כהניסטיות של ערבים, של נהגי אוטובוס בירושלים, ואפילו בתקיפת ערבייה הרה ביפו. ובואו לא נהיה תמימים – זה לא עשבים שוטים, יש לכהניסטים אחיזה בממשלה, זה כבר כמעט ממלכתי.

התססת אינתיפאדה של ערביי ישראל יכולה להחליף את הסכנה האיראנית, עם בונוס נוסף של חסימת שותפות של ערביי ישראל בממשלה עתידית, שתבטיח את כסאו של נתניהו לעוד כמה שנים קדימה – ואת חסימת החקירות נגדו כולל סילוק סופי של סכנת הנבצרות.

יש אירוניה בהכאת הנהגים הערבים בירושלים. ערביי מזרח ירושלים תורמים את חלקם לאחדות העיר, והם מתחזקים את כלכלת העיר. בלי השתתפות הערבים במרקם של ירושלים, העיר הייתה קורסת כלכלית.כעת אינתיפאדה של המזרח ירושלמים, שהם 40% מכלל התושבים, מאיימת על המדינה כולה.

אז בטלני החרדים, חסרי המעש, שהם נטל תרבותי וכלכלי על ירושלים, לא מאפשרים למי שממלא את חלקו בכלכלת העיר למלא את תפקידו.

גם חידוש הפגנות הקפלניסטים יתקבל בברכה, בייחוד עם יבוא במקביל לאינתיפאדה ערבית, כי אז יהיה אפשר לקשור אותם עם "אהבת ערבים" ולהפוך אותם לבוגדים. ראה ערך: "אחים לנשק".

אז במקביל להתססת הרחוב הערבי, מתסיסים גם את ה"סמולנים" בצעדים דרקוניים נגד התקשורת ונגד התרבות. מתחילים בקולנוע ויעברו לתיאטרון.

התססת אינתיפאדה של ערביי ישראל יכולה להחליף את הסכנה האיראנית, עם בונוס נוסף של חסימת שותפות ערביי ישראל בממשלה עתידית, מה שיבטיח את כסאו של נתניהו לשנים קדימה – ואת חסימת החקירות נגדו

חידוש דרמטי של המחאה במקביל לתסיסה ערבית, יחזקו את הבייס הליכודי סביב המנהיג, שרק הוא יציל את ישראל. לא יעלה על הדעת? כבר עברנו את שלב הלא יעלה על הדעת.  הכול יעלה על הדעת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.