"דיברתי עם הנשיא והוא אמר לי שזה בדרך".

כך אמר הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ביום שני בערב, כשסיפר לעיתונאים שנשיא ישראל, הבטיח לו שהחנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו מגיעה. שעות ספורות לאחר מכן פרסם הנשיא יצחק הרצוג הכחשה: לא התקיימה כל שיחה כזו מאז שהוגשה בקשת החנינה.

נניח לרגע את השאלה מי מהם דובר אמת. הדבר יוצא הדופן הוא שהגענו לנקודה שבה נשיא ארצות הברית מרגיש רשאי להודיע בפומבי על תוצאתו של הליך משפטי ישראלי ריבוני, שלא הסתיים עדיין – ומצפה שיאמינו לו.

נניח לרגע את השאלה מי מהם דובר אמת. הדבר יוצא הדופן הוא שהגענו לנקודה שבה נשיא ארצות הברית מרגיש רשאי להודיע בפומבי על תוצאתו של הליך משפטי ישראלי ריבוני – ומצפה שיאמינו לו

זו לא הפעם הראשונה. באוקטובר קרא טראמפ להרצוג מעל דוכן הכנסת:

"למה לא תיתן לו חנינה? סיגרים ושמפניה – למי אכפת?"

בנובמבר שלח מכתב רשמי בו הפציר בהרצוג להעניק חנינה, וכינה את תיק השוחד "רדיפה פוליטית". השגריר שלו הגיע למשפטו של נתניהו. ועכשיו הוא מכריז, כאילו ההחלטה שלו להודיע, שהחנינה בדרך.

סמכות החנינה בישראל נתונה לאדם אחד: נשיא מדינת ישראל. אבל הנה מה שטראמפ אולי לא מבין, או שאולי לא אכפת לו: חנינות בישראל עובדות אחרת מאשר בארצות הברית. בארה"ב הנשיא יכול לחון כל אדם בכל שלב – לפני כתב אישום, במהלך משפט, לאחר הרשעה. בישראל, על פי הפרקטיקה המקובלת, הנשיא שוקל חנינות רק לאחר סיום כל ההליכים המשפטיים. חנינה לפני הרשעה היא, בלשון בית המשפט העליון, "צעד נדיר וקיצוני" שיש להשתמש בו רק כ"שסתום בטיחות חוקתי".

התקדים היחיד הוא פרשת קו 300 ב-1984, כאשר הנשיא חיים הרצוג – אביו של הנשיא הנוכחי – חנן את אנשי שב"כ לפני משפט. אבל הם הודו באשמה, וראש שב"כ דאז התפטר. נתניהו אינו מודה בדבר ומתכוון להישאר בתפקידו. אין להשוות בין המקרים.

כך שכאשר טראמפ דורש חנינה כאילו מדובר בסמכות נשיאותית שגרתית, הוא מבקש מישראל לנטוש את המסורת המשפטית שלה עצמה. הוא מבקש מהרצוג לעשות משהו שהמשפט הישראלי רואה כחריג, לא כנורמה – ולעשות זאת תחת לחץ זר, מה שהופך את הדבר לבעייתי עוד יותר.

כשטראמפ דורש חנינה כאילו מדובר בסמכות נשיאותית שגרתית, הוא מבקש מישראל לנטוש את המסורת המשפטית שלה עצמה, ומבקש מהרצוג לעשות דבר שהמשפט הישראלי רואה כחריג, לא כנורמה – ולעשות זאת תחת לחץ זר

מה המשמעות כאשר מנהיג זר – אפילו מנהיג בת בריתה החשובה ביותר של ישראל – מנהל קמפיין פומבי למען תוצאה מסוימת? כשהוא מכריז מה נשיא ישראל לכאורה אמר לו? כשהוא ממסגר משפט פלילי מתנהל כרדיפה שחייבת להיפסק?

הרצוג עדיין יכול לסרב. ההליך המשפטי יכול להימשך. אבל הלחץ הוא עכשיו חלק מהמשוואה – גלוי, פומבי, בלתי אפשרי להתעלם ממנו. מה שהרצוג לא יחליט, זה ייראה דרך הפריזמה של התערבות טראמפ. תעניק חנינה – וזה ייראה כמו כניעה ללחץ אמריקאי. תסרב – ותסתכן בזעמו של בעל ברית שלא מקבל דחייה בקלות.

נתניהו מבין זאת היטב. על פי דיווחים, הוא ביקש מטראמפ להמשיך ללחוץ בנושא החנינה. הוא פרסם סרטונים באנגלית על התיק, שמכוונים בבירור לקהל אמריקאי. האסטרטגיה שקופה: לבנאם את הלחץ, להפוך את זה לעניין של יחסי ארה"ב-ישראל, להפוך עניין משפטי פנימי לעניין דיפלומטי.

וזה עובד. אנחנו כבר לא דנים פשוט בשאלה האם נתניהו ראוי לחנינה, או האם חנינה לפני הרשעה מתאימה מבחינה משפטית, או איזה תקדים היא תיצור. אנחנו דנים במה שטראמפ רוצה, במה שטראמפ אמר, במה שטראמפ הכריז.

הלחץ הוא עכשיו חלק מהמשוואה – גלוי, פומבי, ולא ניתן להתעלמות. מה שהרצוג יחליט, ייראה דרך פריזמת התערבות טראמפ. תעניק חנינה – וזה ייראה ככניעה ללחץ אמריקאי. תסרב – תסתכן בזעמו של בעל הברית

הפילוסוף קרל פופר טען שהדמוקרטיה תלויה במנגנונים מתפקדים לביקורת על השלטון. בתי משפט, חקירות, הליכים משפטיים – אלה אינם מכשולים לממשל אלא מגנים מפני ניצול לרעה שלו. כאשר מנגנונים אלה כפופים ללחץ חיצוני, כאשר תוצאותיהם יכולות להיות מעוצבות על ידי אינטרסים זרים, משהו יסודי נפגע.

ישראל תמיד ניווטה מערכת יחסים מורכבת עם ארצות הברית. תלות וברית, הכרת תודה ותרעומת, ריבונות והתאמה. אבל יש קווים. עצמאות מערכת המשפט היא אחד מהם. הסמכות של מוסדות ישראליים להחליט בעניינים ישראליים היא קו נוסף.

התערבותו של טראמפ אינה מוחקת את הקווים הללו. אבל היא מטשטשת אותם. היא יוצרת תקדים: שלחץ אמריקאי על הליכים משפטיים ישראליים הוא מקובל, נורמלי, אפילו צפוי. שנשיא ארצות הברית יכול להכריז מה נשיא ישראל יעשה לפני שנשיא ישראל עושה זאת.

הרצוג הכחיש השבוע את טענתו של טראמפ. אבל לא היה צריך להיות מצב שבו הוא נאלץ לעשות זאת. והנזק חורג מעבר לחילופי דברים בודדים אלה.

הנשיאות הישראלית נועדה לעמוד מעל הפוליטיקה המפלגתית – לא א-פוליטית, אלא לא-מפלגתית. הנשיא מייצג את כל האזרחים, לא מחנה אחד. בדיוק בגלל זה סמכות החנינה הופקדה בידיו: כי הוא לבדו יכול להפעיל אותה ללא חישובים מפלגתיים. אבל כאשר מנהיג זר מנהל קמפיין פומבי למען תוצאה ספציפית, כאשר החנינה נכרכת ביחסי ארה"ב-ישראל ובשיקולים דיפלומטיים, הנשיאות נגררת בדיוק לסוג הקרב המפלגתי שהיא תוכננה להתעלות מעליו. המוסד עצמו נפגע.

בתי משפט, חקירות, הליכים משפטיים – אינם מכשולים לממשל אלא מגנים מפני ניצולו לרעה. כאשר מנגנונים אלה כפופים ללחץ חיצוני, כאשר תוצאותיהם יכולות להיות מעוצבות על ידי אינטרסים זרים – משהו יסודי נפגע

החלטת החנינה – תהיה אשר תהיה – צריכה להיות של ישראל לבדה, שתתקבל על ידי מוסד ששייך לכל הישראלים. העובדה שאנחנו בכלל שואלים "החנינה של מי זו" אומרת לנו שמשהו כבר השתבש.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.