כולנו בענן. המידע שהוא אנחנו משייט אי-שם בספקטרום האלקטרומגנטי, מרחף בין חוות-שרתים זוללות אנרגיה, דוחק עצמו לנקיקי הסיבים האופטיים, גולש במפלי הזרם, חוצה ימים ויבשות ומהדהד הלוך ושוב, ככדור פינג-פונג בין מוחותינו למסכינו.

הרשתות החברתיות הולכות ומהדקות את אחיזתן בתודעתנו, הולכות ומצמצמות את קוטר החורים ברשת, מאפשרות כבר לא רק מיקרו-טרגטינג אלא ננו-טרגטינג ("קורי, אני רוצה שהיום נתמקד במעריצי נתניהו שבמוחם חלף יותר מהרהור כפירה אחד, במהלך 33 הימים האחרונים. בוא נתחיל עם תושבי פריפריה מובהקת בלבד"). טכנולוגיה ללא גבולות לפוליטיקאים חסרי מעצורים.

הרשתות החברתיות הולכות ומהדקות את אחיזתן בתודעתנו, הולכות ומצמצמות את קוטר החורים ברשת, מאפשרות כבר לא רק מיקרו-טרגטינג אלא ננו-טרגטינג. טכנולוגיה ללא גבולות לפוליטיקאים חסרי מעצורים

והעם? פעם היינו נתינים, אחר כך הפכנו לאזרחים, ועכשיו? אנחנו ביטים ובייטים, טרף דיגיטלי קל, דגיגים ברשת, רסיסי מידע בענן.

מרתק לחשוב על הפוליטיקה כפונקציה של זמן ומרחב. הזמן שעברה המערכת הפוליטית הישראלית הצעירה מאז כינונה ועד היום, והמרחק שבין הבוחר/ת לנבחר/ת. בשנים הראשונות היו לנו מנהיגים "מורמים מעם", הפוליטיקה היתה ריכוזית וסמכותנית. היתה לנו למעשה One party system”". את המרחק בין הזורעים בדמעה בשדות לבין המנהיג על גבעת רם מדדנו במונחים אטמוספריים.

אחר כך עברנו לשלב פוליטיקת הכיכרות והשווקים, כשהמנהיגים עוטים תחפושת עממית, "יורדים אל העם", מתחככים בנו ממש, מזיעים. את המרחק ביננו לבינם אפשר היה לפתע למדוד בסנטימטרים. עד שבא יגאל עמיר.

והעם? פעם היינו נתינים, אחר כך הפכנו לאזרחים, ועכשיו? אנחנו ביטים ובייטים, טרף דיגיטלי קל, דגיגים ברשת, רסיסי מידע בענן

בשלב הבא הורדנו את הפוליטיקאים על הברכיים, את אולמרט ואת קצב וגם את שרון עם כל עוצמתו וחוסנו. בשלב הזה איבדנו בהם כל אמון. הפסקנו להביט בהם מלמטה למעלה, ואפילו לא בגובה העיניים. הבנו עם מי יש לנו עסק.

ואז הגיעו ג'ובס וצוקרברג ודורסי ושינו לא רק את הכללים אלא את המגרש. הם טרפו את קלפי הזמן והמרחב והגדירו מחדש את הפוליטיקה.

הזמן התכווץ והתרחב – מה שהיה News cycle של 24 שעות הפך לחלקיקי שניות, אבל במקביל התרחבה התודעה הדיגיטלית הגלובלית למימדים אינסופיים למעשה.

ואז הגיעו ג'ובס וצוקרברג ודורסי ושינו לא רק את הכללים אלא את המגרש. הם טרפו את קלפי הזמן והמרחב והגדירו מחדש את הפוליטיקה

לספרו המרתק והמומלץ במיוחד בחר אדוארד סנודן שם רב משמעות – "permanent record". הוא מתריע על היווצרותה של רשומה דיגיטלית פרמננטית עבור כל אחד ואחת מאיתנו, אי שם בעננים הסודיים של שירות ההאזנות האמריקני NSA (המקבילה הישראלית היא כמובן יחידה 8200 של אמ"ן).

הרשומה הזאת היא בעלת חיי נצח. עבור הפוליטיקאי בעידן רשומות הנצח, החיים מסובכים בהרבה. לא ניתן יותר להכחיש אמירות, לא ניתן יותר ללחוש באוזני פעילים בחדרים סגורים. הקול מוקלט, הכל מצולם, הכל מתועד והכל שקוף. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעיתוי הכי נוח ליריב הפוליטי.

והמרחב הפוליטי הפיזי? המפגש פנים אל פנים בין בוחרים לנבחרים? הוא התייתר למעשה. העצרות ההמוניות נכחדו, הסיורים בשווקים הפכו למיצגים מבוימים עבור הפייסבוק והאינסטגרם, וכסף הקמפיינים הגדול תועל למבטיחני-לייקים וצפיות, חברות טירגוט והפצה נוסח קיימברידג' אנליטיקה.

הרשומה הזאת היא בעלת חיי נצח. עבור הפוליטיקאי בעידן רשומות הנצח, החיים מסובכים בהרבה. הקול מוקלט, הכל מצולם, הכל מתועד והכל שקוף. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעיתוי הכי נוח ליריב הפוליטי

את המרחק בין הפוליטיקאים לביננו אי אפשר יותר למדוד לפי השיטה המטרית. היא כבר לא רלוונטית. כמעט כל האינטראקציות הפוליטיות מתרחשות… בעננים. בענן של פייסבוק, בענן של אינסטגרם, בענן של וואטסאפ (כן, כן, זה אותו ענן, של אותו צוקרברג).

אבל בבחירות האחרונות קרו כמה דברים שמסמנים, אולי, את השלב הבא. הניסיון האלים של נתניהו "לחשוף" את "ההאזנות האיראניות" לטלפון של גנץ – נכשל כישלון חרוץ. אולי מכיוון שכל אזרח/ית יודע שהטלפון שלו/ה חשוף, שכל המידע האישי שלו/ה ממילא כבר בענן, וסירב/ה להתרשם.

גם הסרטונים ה"ויראליים" של נתניהו, שהודהדו בעוצמה בכל כלי התקשורת, כולל אלה מתיקי 2000 ו-4000, לא הביאו את כמויות המנדטים המצופות. והנה בימים האחרונים כבר דווח שנתניהו שוקל לעבור מקמפיין רשתות לקמפיין "בשטח".

הניסיון האלים של נתניהו "לחשוף" את "ההאזנות האיראניות" לטלפון של גנץ – נכשל כישלון חרוץ. אולי מכיוון שכל אזרח/ית יודע שהטלפון שלו/ה חשוף, שכל המידע האישי שלו/ה ממילא כבר בענן, וסירב/ה להתרשם

מעבר לים, הפוליטיקאים בוושינגטון, בלונדון ובבריסל עוסקים במרץ בריסון מפלצת הרשתות המעוננת של צוקרברג, ופייסבוק הודיעה כי תשקיע 130 מליון דולר במעין "בג”צ פנימי" שיעסוק בניטור השיח הפוליטי במטרה לוודא שימוש הוגן ובלתי מניפולטיבי בפלטפורמה.

האם הפוליטיקאים הבינו שהמודל הענני כבר לא עובד בשבילם? האם נראה כבר בבחירות הקרובות נסיונות חדשים-ישנים "לרדת אל העם"? ונניח שהפוליטיקאים אכן ינסו זאת, האם הציבור ייענה? האם אנחנו מוכנים לבצע "קפיצת-אמון" (leap of faith) מחוץ לענן? מהו המודל הפוליטי שעבורו נהיה מוכנים לעשות זאת?

רמז לכך אפשר למצוא בתרגום העברי לספרו של סנודן. השם המקורי "Permanent Record", תורגם  ל"האמת".

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

אחרי כמה שבועות בקהיר, סוף-סוף הגיעה השאלה מברנש מקומי פתוח מספיק כדי לשתות וויסקי יקר מאד ולפנות לזרים על הבר אצל חאלד: מהי הדת שלך?

יכולתי לבחור בשקר הנוח ולהשיב שאני יהודי. אבל אני חילוני גמור, ובחרתי לענות בכנות. מה גרם לטיפשות שכזו אני לא יכול לומר. אולי, בעצם, הוויסקי תרם את חלקו.

הבחנתי בהלם שלו וניסיתי לרכך את העניין בהסברים על ההבדל בין אגנוסטי לאתאיסט. אגנוסטי זה מדויק יותר, כי באמת אני פשוט לא יודע, וזה גם נשמע פחות אגרסיבי. האיש נפנף את הניואנסים והתעקש להיות מזועזע.

הבחנתי בהלם שלו וניסיתי לרכך את העניין בהסברים על ההבדל בין אגנוסטי לאתאיסט. אגנוסטי זה מדויק יותר, כי באמת אני פשוט לא יודע, וזה גם נשמע פחות אגרסיבי. האיש נפנף את הניואנסים והתעקש להיות מזועזע

"ידידי," אמר, בעודו נאבק להישאר רגוע. "הרשה לי לתת לך עצה מאוד מאוד טובה. מוטב, מאוד מאוד מוטב, כששואלים אותך שאלה פשוטה זו, לומר שאתה יהודי. במצרים אין לנו בעיות עם היהודים. שום בעיות בכלל. אבל עם הלא מאמינים, יש בעיות".

במהלך שנותיי בארץ הנילוס המופלאה הבנתי עד כמה העצה אכן הייתה טובה. החיים קצרים מדי מכדי לריב עם אנשים שמתעקשים שתגדיר לעצמך דת. אמרתי לכולם שאני יהודי, וחלאס.

האם זה כל כך שונה במערב?

אני נדהם מיכולת ההישארות של הדת. הנחתנו אנשים על הירח והבאנו את ויוואלדי וגרהם גרין ואיינשטיין וברי סחרוף – אינספור הישגים במדע ואמנות ופילוסופיה. ועם זאת הדת עדיין כאן, על סיפוריה וחוקיה וסיבוכיה, ואנשים אינטליגנטיים שאמורים להבין מתי לסתום את הפה עדיין מנהלים את אותו ויכוח כבר אלפי שנה ולא בא לציון אפילו שמץ של גואל.

אני נדהם מיכולת ההישארות של הדת. הנחתנו אנשים על הירח והבאנו את ויוואלדי וגרהם גרין ואיינשטיין וברי סחרוף – אינספור הישגים במדע ואמנות ופילוסופיה. ועם זאת הדת עדיין כאן, על סיפוריה וחוקיה וסיבוכיה

אני די בטוח שברק אובמה רק העמיד פנים שהוא מעט דתי, לצד רוב הפוליטיקאים האמריקניים בני זמננו. גם בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, אם כי בקושי. אני מעריך שכולם חשים שאנשים דתיים רבים ייעלבו מביטויי אי אמונה יותר מאשר החילונים יעלבו מהעמדת פנים. החילונים נמצאים במגננה, משום מה. כך קורה שמתארים בפרהסיה אנשים שמתקרבים לדת כ"מתחזקים", ואין פוצה פה.

לכן רבים מרשים לעצמם לעשות שימוש גשמי קלוקל בענייני שמיים. כך למשל "בעזרת השם", כמו "אינשאללה" בעולם הערבי, מהווה את התירוץ האולטימטיבי של נותני השרותים. האדם הסביר רוצה לצעוק: לא! אם תרצה אתה, יא נוכל מתחסד! השם, אם יש דבר כזה, לא מתעסק בקיר גבס שלי.

מדי פעם אני פורס את משנתי באוזני דתיים אמיתיים.

אני מעריך שכולם חשים שאנשים דתיים רבים ייעלבו מביטויי אי אמונה יותר מאשר החילונים יעלבו מהעמדת פנים. החילונים נמצאים במגננה, משום מה. כך קורה שמתארים בפרהסיה אנשים המתקרבים לדת כ"מתחזקים", ואין פוצה פה

אני מודה בפניהם שיש לי בעיה בסיסית עם רעיון האמונה. נראה שלא הוגן לדרוש דבר כזה מאדם שמנסה להיות רציונלי בשאר תחומי חייו. אני מבין מה זה ידע (או ידע משוער), ומבין הערכה, ומבין תקווה. אני לא מבין אמונה. מה היא באה להביע?

בואו ננסה את זה: אני יודע שאני לא מיליארדר; אני מעריך שלא אהיה מיליארדר; אני מקווה שאהיה מיליארדר. באופן דומה, אינני יודע אם יש אל; אני מעריך שאין אל; אני מקווה שיש אל. כשאנשים אומרים שהם מאמינים שהם ייעשו מיליארדים, או בהתאמה שיש אלוהים שמשגיח מלמעלה, אני לא יודע על מה הם מדברים.

האם זו סוג של תקווה? אני נוטה לחשוב שכן – אבל בדרך כלל הם לא מסכימים. זה שכיף לחשוב שיש השגחה עליונה שמעניקה משמעות לחיים – או שאתה מיליארדר שיכול לרכוש מטוס פרטי ואי בקריביים – לא עושה את זה נכון. השקר הנוח הוא עדיין שקר (כנראה – לא בטוח. אני אגנוסטי).

זה שכיף לחשוב שיש השגחה עליונה שמעניקה משמעות לחיים – או שאתה מיליארדר שיכול לרכוש מטוס פרטי ואי בקריביים – לא עושה את זה נכון. השקר הנוח הוא עדיין שקר

יש הטוענים כי חיים ללא אמונה הם איכשהו ריקים מתוכן. אני אומר לא ממש, כי יש עוד דברים בעולם, כמו מוזיקה טובה, ספרות משובחת, סקרנות אינטלקטואלית ותענוגות לא מעטות בכל התחומים.

אחרים שואלים: איך אתה מאמין שהמדע מסביר הכל? אני לא מאמין בזה, אני עונה. רב הנסתר מן הגלוי, וספק אם זה ישתנה. אשמח לדעת את סודות הקיום והיקום, אבל אני מעריך שזה לא יקרה בקרוב ואני חי עם זה בסדר.

המחמירים גם מקשים: כיצד ייתכן שהעולם הנפלא והמורכב נוצר יש מאין? ברור שעולם כזה נוצר בידי בורא! אני עונה שאם כל דבר מופלא מחייב קיום של בורא, אז מה ברא את הבורא? מדהים אותי שזה לא מסיים את הדיון. אבל הם בשלהם: לא, הכל דורש בורא חוץ מהבורא! ועוד רואים בזה פלפול.

המחמירים מקשים: כיצד ייתכן שהעולם הנפלא והמורכב נוצר יש מאין? ברור שעולם כזה נוצר בידי בורא! אני עונה שאם כל דבר מופלא מחייב קיום של בורא, אז מה ברא את הבורא? מדהים שזה לא מסיים את הדיון. אבל הם בשלהם: לא, הכל דורש בורא חוץ מהבורא!

פגשתי אנשים נורמטיביים שלא נעים להם להגיד שאינם "מאמינים" וכתוצאה מכך מסתבכים בהגדרות הזויות של ליברלים על המושג אלוהים דוגמת האל הוא יצר טוב שבכולנו. זה נחמד שנפרדו מהדוד המזוקן, אבל נראה קצת מאולץ.

יש גם פרקטיים שכמובן פשוט מפחדים, ומשכנעים את עצמם "להאמין" כדי לא לעצבן את אלוהים למקרה שהוא גם קיים וגם רגזן, סוג של טראמפ השוכן במרומים.

איזו בלאגן! ספקנות עיקשת מביאה רק צרות; העמדת פנים נראית כדבר רופס; ולא כולם יודעים לשקר לעצמם בהצלחה.

לאחרונה נגררתי לדיון עם הרב הרשל גרוסמן, חוקר ואיש צוות בישיבה ירושלמית. הוא כתב לי בעקבות אמירה אפיקורוסית באחד ממאמרי וטען שהיהדות אינה מבוססת על אמונות אלא על "הערכה לניתוח של התורה והמציאות האמפירית". זאת ועוד: "ידע אולי לא מבטיח אושר, אך הוא בהחלט יכול לעזור לאדם להבין את החיים".

זה מוזר: יכולתי לומר את אותו דבר על המדע. אין לי את הנטייה להצטרף לעולמו כדי להשיג מומחיות במה שקורה שם באמת. לעיתים הבנת העיקר מספיקה.

אני מעריך את הסיכויים שיש אלוהים שמתאים למודל הקלאסי של בורא עולם המתעצבן משטויות ומתערב בשם הצדק כקטנים יותר מסיכויי להיות מיליארדר. אבל לא אפס, כמובן. רק למקרה שאלוהים מקשיב, אמשיך לקרוא לעצמי אגנוסטי ולא אתאיסט ממש. יש לי ספקות, אבל אני מקווה להתבדות. אשמח לשמוע מהבורא ישירות, בלי תיווכה של הדת, בתנאי שהתשובה איננה נוראית.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

שישה מקרי קריסה נפשית שהובילו לארבע התאבדויות ושני אישפוזים פסיכיאטרים בקרב רופאים, תוך שנה וחצי, בבית החולים סורוקה בב"ש. לו הדבר היה קורה במקום אחר בעולם הוא היה יכול להיות תסריט חזק לסדרת מתח אפלה בנטפליקס. אבל בגלל שמדובר במקרה מקומי, ההקשר מובהק, והוא פוליטי.

6 מקרי קריסה נפשית, שהובילו ל-4 התאבדויות ו-2 אישפוזים פסיכיאטרים בקרב רופאים, תוך שנה וחצי, בבית החולים סורוקה בב"ש. בכל מקום אחר בעולם זה היה יכול להיות תסריט חזק לסדרת מתח אפלה בנטפליקס

ביה"ח סורוקה כמו כל יתר בתי החולים בישראל, כולל אלו הנחשבים מובילים – סובל מתת תקינה, ואלו חדשות ישנות מאד. תת תקינה היא אחד מעמודי הטווח של מערכת הבריאות כבר שנים ארוכות וזו לא נולדה אתמול.

הסטודנטים מוותרים על חלום לימודי הרפואה לאור מצבה העגום של מערכת הבריאות והצפי לעתיד (העגום עוד יותר) מחד, מתמחים ורופאים עוזבים לחו"ל למקומות בהם התנאים שפויים מאידך, והמערכת בארץ נותרת ללא כוח עבודה.

הצוותים עצמם – אחים ואחיות, סניטריים ועובדי מנהלה, לרוב מגיעים מאוכלוסיות מיעוטים, עובדים בשכר נמוך, ועם זאת עושים את המקסימום להקדיש את תשומת הלב לכל מטופל.

בשל מגבלות הצפיפות והזמן, לרופאים אין יכולת להידרש באמת לטיפול מיטבי בכל חולה. החולים מצידם מתוסכלים, מעבר לטיפול, גם התנאים, במחלקות מסוימות אין אפילו סבון ידיים בשירותים בחדר. שואלת באמת, זו פריבילגיה? זה כלא או בית חולים?

בשל מגבלות הצפיפות והזמן, לרופאים אין יכולת להידרש באמת לטיפול מיטבי בכל חולה. החולים מצידם מתוסכלים, מעבר לטיפול, גם התנאים, במחלקות מסוימות אין אפילו סבון ידיים בשירותים בחדר

אז למה דווקא סורוקה? כי סורוקה הוא בית החולים הגדול ביותר בדרום ואחראי גם על העיר, גם על כל מי שנמצא בתווך בעוטף עזה ואת כל אוכלוסית הנגב. מעבר לקנה המידה העצום, זהו כנראה בית החולים היחיד בארץ שרוב ימי השנה נמצא בכוננות בגלל "הטפטופים" האלו. עבורם כוננות חירום היא שגרה. מכאן קל להבין שהשחיקה והעומס לא נובעים רק מתת תקינה ממנה סובלים כל בתי החולים בארץ.

המצב הביטחוני בעזה אותו נתניהו משמר בגאווה כבר שנים הוא רעה חולה שמכרסמת בפריפריה הדרומית ומלבד האזרחים הנפגעים בגוף ובנפש ממלחמת ההתשה אותה מנהל מולם חמאס – הנה, נוספו למצבה גם הרופאים. 

אפשר אחרי הכל להבין אותם. כנראה זה פשוט לא מה שהם ציפו לו. הם קיוו להיות מצילי חיים ולא שקי אגרוף של אוכלוסיה הלומת קרב. הם ביקשו לעבוד בתנאים הגיוניים ולא לעבור מחולה לחולה מבלי להספיק לאבחן, להבין, לדבר, לחייך.

הם בטח גם ציפו לגמול כספי רב יותר ולהכרה בזכויותיהם מהארגון בו הם עובדים, משרד הבריאות. בראש המשרד עמד נתניהו בשנים האחרונות והוא זה שאמור לתת את הדין אבל אנחנו כבר יודעים שהפריפריה משעממת אותו, לכן מומלץ לא לצפות. 

המצב הביטחוני בעזה אותו נתניהו משמר בגאווה כבר שנים הוא רעה חולה שמכרסמת בפריפריה הדרומית, ומלבד האזרחים הנפגעים בגוף ובנפש ממלחמת ההתשה אותה מנהל מולם חמאס – הנה, נוספו למצבה גם הרופאים

אוכלוסית הרופאים היא לא היחידה המועדת למקרי קריסה נפשית לאור שחיקה בעבודה. מי שנמצאים עוד בסיכון הם גם המורים, כמעט מאותן סיבות. הם לא יכולים באמת ללמד או לחנך בכיתות כל כך גדולות. הם רצים מכיתה לכיתה, מדקלמים חומרים שבמקרים מסוימים הם כלל לא מאמינים בהם.

הם פועלים במערכת אנכרוניסטית שלא רואה את צרכיהם ובטח לא את צרכי התלמידים. הם מתפקדים כמטחנות ציונים, ואם משרד החינוך היה מעביר היום משוב מצב נפשי למורים, איזה אחוז מהם לדעתכם היה נמצא בחרדות או דיכאון? אני מניחה שלא נמוך.

אוכלוסיה נוספת הסובלת משחיקה קשה היא השוטרים. זה תמיד היה כך משום החיכוך עם אוכלוסיות קצה, השעות המרובות והחשיפה המתמדת לאלימות. היום במצבו הנוכחי של הארגון – על אחת כמה וכמה.

אין מפכ"ל כבר שנה וחצי, ראשי אגפים פורשים, שוטרים שהתגייסו מתוך אמונה בדרך מוצאים עצמם מכלים אנרגיות באותם תפקידים לאורך שנים ארוכות מבלי להחליף ולרענן. ברמה הפיקודית הם לא מוצאים יציבות ואת השקט שנחוצים להם בכדי להתמודד עם כל הקשיים האלו ולפתח מוטיבציה. פלא שהם עצמם הופכים אלימים? לא. לא ממש.

אוכלוסיה נוספת הסובלת משחיקה קשה היא השוטרים. זה תמיד היה כך משום החיכוך עם אוכלוסיות קצה, השעות המרובות והחשיפה המתמדת לאלימות. היום במצבו הנוכחי של הארגון – על אחת כמה וכמה

ומלבד כל הקשיים האדירים הכרוכים בהתמודדות בתוך מערכות מהסוג הזה, מה שעוד משותף לשלושת הארגונים האלו – הוא שחוסנה הלאומי של ישראל תלוי בהם, דבר שלא משאיר להם ברירה. זה או לתפקד, או להתאבד.

אחה"צ פורסם בווינט כי רופא שפוטר מבית החולים טוען שעבר התעללות מרופאים בכירים בבית החולים. במקביל קראה חברת הכנסת אורלי לוי אבוקסיס לחקור את האירועים.

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק"