עם הצטרפות מובילי המחאה למפלגתו של יאיר גולן, הדמוקרטים, פקדה את הרשת תופעה מוזרה ביותר – גל של אנשי מרכז-שמאל היוצאים חוצץ נגד החלטתם של משה רדמן, עמי דרור ואנשי מחאה נוספים להתמודד בפריימריז של הדמוקרטים.

אמירות כמו "לא אצביע למפלגה שרדמן חבר בה", "ניצלו את המחאה כדי להיכנס לכנסת" ו"צבעו את המחאה בצבע מפלגתי-פוליטי" עפו בחלל הרשת.

קינות השבר הללו חשפו בעיניי את שתי הרעות החולות של מחנה המרכז-שמאל: טהרנות והלקאה עצמית.

אמירות כמו "ניצלו את המחאה כדי להיכנס לכנסת" ו"צבעו את המחאה בצבע מפלגתי-פוליטי" עפו בחלל הרשת. קינות השבר חשפו את שתי הרעות החולות של מחנה המרכז-שמאל: טהרנות והלקאה עצמית

מתחשק לשאול את כל המתמרמרים למיניהם – תגידו, אתם השתגעתם? אנשים שבמשך 3 שנים עצרו את חייהם, עמדו בצמתים, חטפו מכות משוטרים (כולל מעצרים הזויים), בלמו בגופם את ההפיכה המשטרית, והיו נכונים לשלם מחיר אישי כבד, מחליטים להמשיך את המאבק הבלתי מתפשר בכנסת – ובמקום לברך אותם על הצעד הטבעי והאמיץ, אתם מתגוללים עליהם? למה? בשביל מה זה טוב? ומה פסול במעבר מהמחאה לכנסת? האם אקטיביזם הוא מקצוע לכל החיים?

אין זה אומר שצריך לתמוך אוטומטית בכל מי שנמנה עם מובילי המחאה. גם מי שבלט במהלך המחאה צריך להוכיח את עצמו ולהציג לציבור את האג'נדה שיוביל בכנסת. גם חברי כנסת מכהנים, כמו נעמה לזימי וגלעד קריב – שהתייצבו בקביעות בהפגנות השונות – הוכיחו את עצמם בשלוש השנים האחרונות לא פחות ממובילי המחאה.

בדיוק לשם כך יש בחירות פנימיות -בהן כל מועמד יציג את מרכולתו, והמתפקדים יחליטו. אך ברור שאין שום סיבה הגיונית לפסול פריימריסט רק משום שלקח חלק פעיל במחאה הציבורית נגד ממשלת הזוועות. מעורבות במחאה הכי צודקת שהייתה כאן היא נקודת זכות, בטח לא איזה "כתם" שיש להתבייש בו.

במחנה שלנו קיימת גישה טהרנית ואיסטניסית, לפיה אם מישהו הוא לא "מאה אחוז" בדעותיי, אין הצדקה שאתמוך בו. לפי גישה זו, מספיק שאותו מועמד או נבחר פוטנציאלי ניפק אמירה שלא באה לי טוב, או נכח באירוע שלא התלהבתי ממנו, או הביע עמדה מסוימת מעט שונה משלי, כדי שאפסול אותו באופן קטגורי ואפילו אסרב להצביע למפלגה שהוא חלק ממנה. הגישה הזו מפרקת את המחנה וגרוע מכך – מונעת מאתנו לנצח ולשקם את ישראל מההרס הבלתי נתפס שממשלת החורבן מייצרת.

ברור שאין סיבה הגיונית לפסול פריימריסט רק משום שלקח חלק פעיל במחאה הציבורית נגד ממשלת הזוועות. מעורבות במחאה הכי צודקת שהייתה כאן היא נקודת זכות, בטח לא איזה "כתם" שיש להתבייש בו

אינני רוצה שנהיה כמו הימין הביביסטי, שהולך כעדר אחר "המנהיג העליון", בלי שום ביקורת או יכולת להטיל ספק. אין בי רצון שנהיה מקהלה אחידה, חמושה בדפי מסרים, כמו שופרות נתניהו. פלורליזם וביקורת פנימית חשובים, הכרחיים ובריאים. ועדיין, גם הקיצון השני איננו דבר חיובי.

כמו בכל תחום, גם הביקורת צריכה להיות מידתית ובמינון הנכון. נדמה לפעמים כי יש בתוכנו כאלה שחשוב להם יותר להוכיח עליונות מוסרית מאשר לנצח בקלפי ולהחליף את שלטון האימים. בנושא הספציפי הזה, לא יזיק לנו ללמוד קצת מהמחנה הנגדי – יש רגעים שבהם ראוי לזנוח את המאבק הפנימי ולהתכנס מאחורי ההנהגה הפוליטית.

טענה מוזרה שנשמעת מפי המתנגדים לחבירה של מובילי המחאה לדמוקרטים, היא שהדבר "משחק לידי נתניהו". כלומר, ההצטרפות של מובילי המחאה, שכמה מהם השמיעו אמירות "קיצוניות" מבחינת מצביעי הקואליציה, משרתת את ראש הממשלה ועוזרת לו לתייג את מתנגדיו – ו"הדמוקרטים" בפרט – כשמאל רדיקלי. האמנם? ההפך הוא הנכון. מה שמשרת את בנימין נתניהו זו ההתבטלות המתמדת מצד מתנגדיו והניסיון לקרוץ כל הזמן לכמה מנדטים מדומיינים של "ימין רך".

גם אם יש מנדטים ספורים שניתן להעביר אלינו מגוש נתניהו, יאיר גולן הוא לא מי שצריך "לדבר אל ליבם". לשם כך יש את אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ועוד. המחשבה שעוד חילי טרופרים ובני גנצים "ימשכו" ימנים מתונים ויניבו למחנה את הניצחון המיוחל, תבוסתנית ותלושה מהמציאות.

נטען שאמירות ה"קיצוניות" משרתות את נתניהו ועוזרות לו לתייג את מתנגדיו כשמאל רדיקלי. האמנם? להיפך. מה שמשרת אותו זו ההתבטלות מצד מתנגדיו וניסיונם לקרוץ למנדטים מדומיינים של "ימין רך"

הניסיון "להתמרכז", להתחנחן ולטשטש עמדות, הוא שסייע למחנה הימין לבצר את שלטונו ולסמן את גבולות השיח. יתרה מכך – תומכי נתניהו לא צריכים "צידוקים" כדי להסית, להשחיר ולעשות לנו דה-לגיטימציה. הם יעשו זאת עם או בלי משה רדמן או עמי דרור ברשימת "הדמוקרטים".

הרי גם את גנץ, בנט וליברמן הם הכתירו כ"חלק מהשמאל" וכ"שותפיהם של האחים המוסלמים", שכל מטרתם "להדיח ממשלת הימין". נתונים ועובדות מעולם לא עניינו אותם.

מובילי המחאה יכולים להיתפס כ"קיצוניים", בעיקר כי גורמים במחנה שלנו מתעקשים לאמץ את הדיכוי ומקבלים בהכנעה את ההגדרות ההזויות של נתניהו ועושי דברו. במקום להסביר שהקיצונים האמיתיים נמצאים בממשלה המשיחית, הדורסנית והכושלת.

מעולם לא שמעתי תומך קואליציית נתניהו המבקש מנציגיו להפסיק להשתלח בגורמי אכיפת החוק כי הדבר מבריח ימנים מתונים למחנה הנגדי.

דווקא בימים אלו – המחנה שלנו משווע לנציגים לוחמניים, מחויבים ואידאולוגים שלא מפחדים "ללכלך את הידיים" ולעמוד באומץ מול מכונת הרעל. אנשים שמבינים מול מי הם עומדים, לא נרתעים, ומשיבים מלחמה. כאלה עם אמביציה גבוהה אך גם אידאולוגיה סדורה, להט פנימי, ודאגה אמיתית לעתיד המדינה.

מותר שתהיה בישראל מפלגה אחת שהיא שמאל ציוני אסרטיבי ולא מתנצל.

תומכי נתניהו לא צריכים "צידוקים" כדי להסית, להשחיר ולעשות לנו דה-לגיטימציה. הם יעשו זאת עם או בלי רדמן ב"הדמוקרטים". הרי גם את גנץ, בנט וליברמן הם הכתירו כ"חלק מהשמאל"

פוליטיקה, ודאי בישראל, היא לא מקום לאניני טעם. האופוזיציה הרפה והרופסת הביאה אותנו למציאות הנוכחית. מי שחושב שאפשר לנצח את טלי גוטליב ושלמה קרעי בנימוס, עדינות ובמאור פנים, חי בפלנטה אחרת.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).