היציאה של חיילים דתיים מטקס צבאי שבו שרו נשים הוצגה שוב כאירוע נקודתי, תוצאה של רגישות אישית או קונפליקט ערכי. אבל מי שמתעקש לראות בזה "עוד ויכוח קטן" מפספס את התמונה הרחבה: לא מדובר בשירה, אלא במאבק מתמשך על עצם שירותן של נשים בצה"ל ועל דמותו של הצבא כולו.

יעיד על כך מי שקפץ ראשון לעודד את התופעה – ח"כ אבי מעוז, שיצא בהצהרה "מישהו עוד חושב שצה"ל ערוך לגייס חרדים?"

והנה יצא המרצע מן השק, המטרה היא לסמן את הנשים כמכשול לגיוס חרדים, כאילו הם רק מחכים בתור בבקו"ם, אבל הנשים בצה"ל זה מה שמונע מהם את הגיוס.

לא מדובר בשירה, אלא במאבק מתמשך על עצם שירות נשים ועל דמות הצבא. המטרה היא לסמן את הנשים כמכשול לגיוס חרדים, כאילו הם מחכים בתור בבקו"ם – אבל הנשים בצה"ל זה מה שמונע את גיוסם

חשוב להזכיר שלהקות צבאיות אינן חדשות בצה"ל, ומאז ומעולם חיילות שרות בלהקות, מופיעות בטקסים רשמיים בהם יושב גם הרב הראשי לצה"ל והחזן, והלהקות מופיעות בימי זיכרון ובאירועים ממלכתיים.

בכל הלהקות הצבאיות, למעט להקת הרבנות הראשית, משרתות חיילות ששרות כחלק טבעי מהשירות הצבאי. עובדה ששיקפה מציאות פשוטה, צה"ל הוא צבא של נשים וגברים מיום היווסדו.

גם שירות הנשים עצמו איננו שולי, כיום נשים מהוות כ־20% מהכוח הלוחם בצה"ל, כולל ביחידות המילואים. הן משרתות כלוחמות, מפקדות וקצינות, ותורמות תרומה מבצעית ישירה לביטחון המדינה.

רק בשבוע שעבר הדהדו הכותרות את העובדה שנערות דתיות מתגייסות בהמוניהן, והרבה מהן לשירות קרבי. חיל האוויר ציין 30 שנה לבג"ץ אליס מילר ששינה את פני החיל, ואין היום צבא בלי נשים – לא מבחינה ערכית ולא מבחינה מבצעית.

ובכל זאת, הממשלה הזו יחד עם רבניה, מנהלים מאבק שיטתי שמבקש להפוך את הנוכחות הזו לבעיה. בשם "התאמות", "רגישות" ו"הלכה", הם מנסים לצמצם את המרחב שבו נשים נוכחות בצבא, לדחוק אותן מהבמה ולהפוך את שירותן לגורם שמערער כביכול את הלכידות. אלא שהטענה הזו מתגלה פעם אחר פעם כתירוץ.

הממשלה ורבניה מנהלים מאבק שיטתי בנוכחות הנשים בצבא. בשם "התאמות", "רגישות" ו"הלכה", הם פועלים לצמצום ולדחיקת נוכחות זו, ולהפיכת שירותן לגורם שמערער כביכול את הלכידות

הרי כבר הובטחו לחרדים מסגרות נפרדות, ו"פתרונות מותאמים" וזה לא מה שהביא לגיוס רחב. הסיבה פשוטה: הבעיה אינה מחלקה כזו או אחרת, אלא עצם קיומן של נשים בצבא. יש מי שמבקש צבא בלי נשים. לא צבא מותאם, אלא צבא מדיר. והציבור החרדלי מצא את הדרך להצטרף לחרדים – שותפים במאבק על הזכות להדיר.

יש מעט מדינות שבהן נשים אינן משרתות בצבא, והן גם מדינות שבהן נשים מושתקות במרחב הציבורי. כך באפגניסטן, כך בערב הסעודית, וכך בכל משטר שבו ההפרדה המגדרית איננה אמצעי זמני אלא אידאולוגיה. בישראל, המאבק הזה אינו נאמר במפורש, אך הוא מתקדם צעד־צעד, דרך הצבא, דרך הרבנים ודרך הפוליטיקאים.

כאן בדיוק נמצאת נקודת ההכרעה. מדינת ישראל עומדת בצומת: מצד אחד, יש מי שמבקשים להוביל אותה לכיוון של מדינת הלכה, להצטרף לאותן המדינות שבהן נשים לא שרות במרחב הציבורי וגם לא משרתות בצבא. גם להם יש הלכה – השריעה.

והנה גם אצלנו יש מי שדורש שהחיילות יידחקו, שהצבא יפסיק להיות צבא של כולם, גברים ונשים. הם עובדים קשה כדי לגרום לכולנו להבין שהיעד הוא צבא עם סטנדרטים חרדיים.

השאלה הגדולה היא שוב איפה עומדים מפקדי הצבא. איפה עומד הציבור שמבין ששוויון איננו תוספת ערכית אלא תנאי לקיומה של מדינה חופשית, האם שוב ניתן לקיצוניות הדתית לקבוע את החוקים?

כבר הובטחו לחרדים מסגרות נפרדות ו"פתרונות מותאמים" וזה לא מה שהביא לגיוס רחב. הסיבה פשוטה: הבעיה היא עצם קיום נשים בצבא. יש מי שמבקש צבא בלי נשים. לא צבא מותאם – צבא מדיר

המאבק על שירת נשים בצה"ל הוא סימפטום. השאלה האמיתית היא האם הצבא ואיתו המדינה יישארו מרחב של שותפות ושוויון, או יהפכו לזירת ניסוי של הדרה. מול הניסיון לשנות את כללי המשחק, הציבור הדמוקרטי חייב להרים דגל ברור: אין ביטחון בלי נשים, ואין מדינה בלי שוויון.

יעל יחיאלי, מייסדת מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי, המקדם שותפות ושוויון מגדרי. אקטיביסטית ירושלמית. מרצה ומנחה לקידום שוויון מגדרי בחברות וארגונים.