הבעיה שלי עם אלוהים

לא. זה שאין אלוהים זה לא בעיה בשבילי, בדיוק כמו שמאמיני כדור הארץ השטוח הם לא בעיה עבורי. שיתבשמו להם אלו שסומכים ידם על אמיתות בדיקת דנ"א בקביעת קירבת המשפחה בין הורים וצאצאיהם, אבל באותה נשימה מתכחשים לאותה בדיקה כשהיא מוכיחה את קירבת המשפחה שלנו לקופים. גם זו אינה בעיה עבורי.

מה שכן מהווה בעיה עבורי הוא דווקא אותו הכוח המופלא והיפה של הדת בגיבוש קהילות.

ככול שאפיקורס כמוני עומד נפעם מול תעלומת כוחה של הדת לשגשג ולפרוח לנוכח מופרכותו של רעיון האלוהים, ונגד מבול העובדות שהמחקר המדעי שופך עלינו. מובך לשאלת לוז הקסם הזה שמושך אנשים לדת. דבר אחד ברור עולה – אם נקלף את כל שכבות תירוצי הרציונליזציה שאנשים עושים לרעיון האלוהי, אנו נמצא כי הכניעה האמיתית היא לא לאל אלא לקהילה.

מה שמהווה בעיה עבורי הוא דווקא אותו כוח מופלא ויפה של הדת בגיבוש קהילות. אם נקלף את כל שכבות תירוצי הרציונליזציה שאנשים עושים לרעיון האלוהי, נמצא כי הכניעה האמיתית היא לא לאל אלא לקהילה

כפי שהודה בכך הפילוסוף המופלא סרן קירקגור כשתיאר את התהום הבלתי ניתנת לגישור שקיימת בין האדם האמוני לכופר – צריך להכיר בכך שהאמונה באלוהים לא נסמכת על שום רציונל אלא על מה שהוא כינה "הדילוג האמוני", אותה תהום מעליה נדרש האדם לדלג כדי להפוך מכופר למאמין, מבלי שיוכל להשתמש בשום גשר רציונלי.

כך, כל ניסיון לתרץ בתירוצים רציונליים את קיומו של האל הוא מופרך בבסיסו, והשאלה האמיתית שצריכה להישאל לגבי האמונה היא – מה, ברמת הרגש, דוחף את האדם לדלג מעל התהום הזו לזרועות האמונה? שאלה שהתשובה לה חייבת להיות – הקהילה. 

הכניעה לאל ולציוויו, האמונה, והטקסיות המחייבת הכרוכה בה – בתפילות, במנהגים, בהתכנסויות ובשיתוף אורחות חיים, זו חבילה שמתכתבת עם הכמיהה שלנו לשייכות, ומנתבת אותה להתגבר על האנוכיות והעויינות שטבועה בנו ולהתאחד לקהילה תומכת ומשתפת. חבילה של כניעה מרצון לציווי האלוהי לטובת בניית קהילה.

התובנה הזו, שכוחה של האמונה באל דורש המוסר הוא ביכולתה לגבש קהילות שיתופיות ותומכות, יכולה להבהיר דבר או שניים לגבי עוצמת ההשפעה שהייתה לאמונה באלוהים על ההיסטוריה. כמו למשל אותה נטייה לא מובנת לכאורה, בה כובשים בחרו לאמץ דווקא את הדתות של אותן אוכלוסיות מובסות. כפי שעשו למשל הוויקינגים בעקבות כיבושיהם בארצות הנוצרים. או המונגולים, שלאחר שהחריבו את ארצות האסלאם וטבחו ביושביהם, כשבחרו לאמץ את דתם. או אפילו הרומאים שדיכאו אותנו ביד רמה רק כדי לאמץ את רעיון האל דורש המוסר שלנו.

המרות דת הגיעו דווקא מהמנהיגים של אותם המנצחים, ואשר, לאור אותה חשיפה להשפעה המטיבה של האמונה על בניית קהילה הרמונית ומלוכדת יותר, כפו אותה על נתיניהם.

האמונה והטקסיות המחייבת הכרוכה בה – בתפילות, מנהגים, התכנסויות ואורחות חיים, זו חבילה שמתכתבת עם הכמיהה לשייכות, ומנתבת אותה להתגבר על האנוכיות והעויינות ולהתאחד לקהילה תומכת ומשתפת

זה קורה גם כאן ועכשיו, כפי שאנו רואים בימינו אלו בפרץ האמוני העממי ששוטף את הארץ לנוכח אימת השבעה באוקטובר, ותלאות המערכה עקובת הדם אליה נגררנו. האמונה מאפשרת לנו להתאחד, להתנחם להתחזק ולחזק. אז, בין אם נאמין בקיום אותה ישות עליונה שכזו, או שנאמין בלא פחות תוקף כי אין אחת כזו, איזו בעיה יכולה להיות עם זה?

ובכן, עבורי, אותו מקור הכוח המופלא בונה הקהילות, דווקא הוא מקור הבעיה. בעיה שנולדת משום שאותה המוטיבציה שמפנה את פנינו אל הקהילה שלנו, באותו המנגנון ובאותה הנשימה, היא גם זו שמייצרת מוטיבציה ברורה לקהילה להפנות את גבה לשאר העולם, וכאן הבעיה.

השאלה היא פשוטה – האם במציאות הצפופה של האנושות בימינו אנו יכולים להרשות לעצמנו את אותה הפניית הגב של קהילות דתיות כלפי שאר העולם? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את אותו חוסר האכפתיות המובנה להשלכות של מעשינו כי זו "בעייתו של האל"? האם נוכל, למשל, שלא להתחשב בזיהום הסביבה שיוצרים מעשינו? או בהשלכות התפוצצות האוכלוסייה לה אנו תורמים בשם ערכיו של הציווי האמוני?

ככול שהאדישות לשאר העולם, המושרשת לתוך קהילה דתית, פוגעת ומזיקה לכולנו, זו מתגמדת לנוכח ההשלכות החמורות שמגיעות מתוך אותה תחושת העליונות וההתנשאות על הכופרים (שהם שאר העולם) שהאמונה האלוהית נוטה לטעת בלב בקהילותיה.

התחושה היא שבתוקף הציווי האלוהי "מגיע לנו" אדמה, זכויות, או נכסים כאלו ואחרים, בלא  להתחשב בפגיעה ובסבל לאוכלוסיות שנפגעות מכך (ולעיתים מתוך ציווי לפגוע ב"חוטאים"). פגיעות שהבעיה בהן היא לא דווקא בעיית אי הצדק והעוול שהן גורמות לזולת, אלא שהעוינות הבין כיתתית שהרעיון האלוהי נוטה ליצור מטמיעה ניכור מובנה בין קהילות, מבלי להתחשב בצורך הדחוף להתאחד לנוכח האתגרים הקשים שהעתיד מציב לנו. אתגרים משותפים, שאם לא נתאחד לעמוד מולם במשותף, אנו נגרור את האנושות כולה לנתיב חשוך.

מקור הכוח המופלא שבונה הקהילות, גורם לכך שאותה מוטיבציה שמפנה אותנו לקהילה שלנו, היא גם זו שמייצרת מוטיבציה ברורה לקהילה להפנות את גבה לשאר העולם, וכאן הבעיה

בעולמנו הכול כך צפוף, אנושות הבנויה מקהילות המפנות את גבן האחת לשנייה, ועיוורון לתלות הקריטית שלנו בשאר חלקי העולם, היא אנושות הדוהרת לקטסטרופה. כזו שתאמלל, אם לא אותנו, אז בוודאות מוחלטת את הדורות הבאים של כולנו. האל, והעיוורון שהוא נוטה להשית על חובשי משקפי האמונה לגבי גורל האנושות ועתידה, הוא מוקש שעתיד להתפוצץ על כולנו, וזו הבעיה שלי עם אלוהים.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.