בשעה שהשיח הציבורי בישראל מתמקד בביטחון, בשוויון בנטל, במשילות ובמאבקי זהות, כמעט לא מתקיים דיון בשאלה שתעצב את החיים של כולנו בעשורים הקרובים. איך נזדקן כאן.

דווקא בתקופה שבה הוויכוח הציבורי עוסק שוב ושוב בשאלות של חלוקת משאבים, אחריות משותפת וחוסן לאומי, כדאי לזכור שהזדקנות האוכלוסייה אינה סוגיה של מגזר אחד אלא של החברה כולה.

זו אינה שאלה של ימין או שמאל, אלא של האופן שבו ישראל מתכננת את עצמה קדימה. לא רק לשנה הקרובה או לקדנציה הבאה, אלא לעשורים הבאים.

דווקא בתקופה שבה הוויכוח הציבורי עוסק שוב ושוב בשאלות של חלוקת משאבים, אחריות משותפת וחוסן לאומי. כדאי לזכור שהזדקנות האוכלוסייה אינה סוגיה של מגזר אחד אלא של החברה כולה

זה אולי נשמע כמו נושא מגזרי. הוא לא. אם יתמזל מזלנו, כולנו נהיה אזרחים ותיקים.

ולכן חוק האזרח הוותיק אינו עוד חוק סקטוריאלי. הוא אחד החוקים האוניברסליים ביותר שיש. משום שהוא עוסק במסלול החיים של כולנו.

חוק האזרח הוותיק, שנחקק בשנת 1989, היה בזמנו מהלך חברתי חשוב. הוא נולד מתוך תפיסה שלפיה הזדקנות פירושה בעיקר פרישה ותמיכה. לכן התמקד בהכרה ובהטבות בתחבורה, בתרבות ובהקלות שונות. זו הייתה תפיסה מתקדמת לזמנה. אבל היא כבר אינה מספיקה למציאות של ישראל ב־2026.

כמעט ארבעה עשורים חלפו, וישראל השתנתה.

יותר מ־1.25 מיליון אזרחים ותיקים חיים כיום בישראל. הם אינם קבוצת שוליים אלא ציבור משמעותי. חברתית, כלכלית ואלקטורלית. והמספר הזה צפוי להמשיך לגדול במהירות. בתוך פחות מעשור ישראל צפויה להתקרב לכ־1.7 מיליון בני 65 ומעלה. המשמעות ברורה. הזדקנות אינה תרחיש עתידי אלא מציאות שכבר מתעצבת סביבנו.

ובכל זאת, מערכת הבחירות עוסקת כמעט בכל נושא אפשרי. מלבד השאלה כיצד תיראה הזקנה בישראל בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה.

בתוך פחות מעשור ישראל צפויה להתקרב לכ־1.7 מיליון בני 65 ומעלה. הזדקנות אינה תרחיש עתידי אלא מציאות, ובכל זאת, מערכת הבחירות עוסקת בכל, מלבד בשאלה איך תיראה הזקנה בישראל בעשורים הקרובים

וכאן מתרחש פער מעניין.

בעולם מתפתח בשנים האחרונות שיח חדש על הזדקנות. פחות עיסוק בשאלה כמה שנים נחיה, ויותר עיסוק בשאלה כיצד נחיה אותן. פחות הארכת חיים בלבד, ויותר הארכת שנות חיים בריאות, עצמאיות ומשמעותיות – היכולת להמשיך לנוע, לעבוד, להשתתף בקהילה ולשמור על עצמאות לאורך זמן.

אם זה הכיוון שאליו צועד העולם, גם המדיניות בישראל צריכה להשתנות. פחות התמקדות בהטבות נקודתיות, ויותר השקעה בתנאים שמאפשרים להזדקן היטב.

כי האזרח הוותיק של 2026 אינו רק מקבל שירות. הוא עובד, מתנדב, מטפל בבני משפחה, צורך שירותים, יוזם, לומד ומשתתף.

הגיע הזמן לעבור מתפיסה של פיצוי, לתפיסה של השתתפות.

האתגר המרכזי של הזדקנות כיום אינו רק כלכלי. הוא גם מרחבי, חברתי ודיגיטלי.

מה הטעם בנסיעה חינם אם תחנת האוטובוס רחוקה מדי, אינה מוצלת או שאין בדרך אליה מקום לעצור ולנוח? מה שווה כרטיס מוזל להצגה אם הדרך אל התאטרון רצופה מדרכות שבורות ותאורה לקויה? הזדקנות אינה מתחילה בהכרח באובדן עצמאות.

לפעמים ההזדקנות מתחילה ברגע שבו העיר מפסיקה להיות נגישה.

לנוכח הכיוון אליו צועד העולם, גם המדיניות בישראל צריכה להשתנות. פחות התמקדות בהטבות נקודתיות, ויותר השקעה בתנאים שמאפשרים להזדקן היטב. הגיע הזמן לעבור מתפיסה של פיצוי לתפיסה של השתתפות

לכן חוק אזרח ותיק מעודכן צריך לכלול גם עקרונות מחייבים של תכנון רגיש לגיל. מרחב הליכה בטוח, חצייה מותאמת, תאורה איכותית, נגישות לשירותים חיוניים, ועירוב שימושים שמאפשר לחיות בקהילה לאורך זמן. עיר שטוב להזדקן בה היא עיר שטוב לחיות בה בכלל.

זו אינה הטבה לאוכלוסייה אחת.

עיר שטובה לאדם בן 80 טובה גם להורים עם עגלות. לאנשים עם מוגבלויות ולכל מי שמבקש להתנהל במרחב בטוח, נגיש ונעים יותר.

אבל שינוי תפיסה לבדו אינו מספיק.

אחת מנקודות החולשה של המדיניות הקיימת, היא הפער בין הצהרות לבין יישום. אחריות מפוזרת בין משרדי ממשלה, סמכויות אינן תמיד ברורות, וברשויות רבות אין גורם בעל יכולת אמיתית להוביל מדיניות רוחבית. בלי גורם מתכלל, בלי מדידה ובלי אחריות ביצועית, גם הרעיונות הטובים ביותר נשארים על הנייר.

נדרש מעבר ממדיניות הצהרתית למדיניות עם יכולת יישום.

גם עולם העבודה מחייב עדכון.

ההנחה שלאחר גיל הפרישה אדם מסיים את תרומתו הכלכלית והחברתית כבר אינה משקפת את המציאות. רבים מבקשים להמשיך לעבוד. מתוך צורך, משמעות או רצון להישאר פעילים. במקום לשאול כיצד מוציאים אנשים ממעגל העבודה, נכון יותר לשאול כיצד מאפשרים להם להישאר בו בתנאים מותאמים. המשמעות אינה רק תעסוקה. זו הכרה בכך שניסיון הוא נכס לאומי.

חוק אזרח ותיק מעודכן צריך לכלול עקרונות של תכנון רגיש לגיל. מרחב הליכה בטוח, חצייה מותאמת, תאורה איכותית, נגישות לשירותים חיוניים ועוד. עיר שטוב להזדקן בה היא עיר שטוב לחיות בה בכלל

וגם המהפכה הדיגיטלית מחייבת חשיבה חדשה.

קביעת תור לרופא, קבלת שירות ממשלתי, תשלומים, מידע וזכויות. הכול עובר בהדרגה למרחב מקוון. מי שאינו מצליח להשתלב בו עלול למצוא את עצמו מודר בפועל. לכן אוריינות דיגיטלית צריכה להפוך לחלק מתפיסת הזכויות של הזדקנות בישראל. באמצעות הדרכה, ליווי והנגשה. אבל לצד הדיגיטל חייבת להישמר גם הזכות למענה אנושי. מדינה דיגיטלית אינה יכולה לוותר על קשר אנושי.

חוק האזרח הוותיק של 1989 עשה את שלו.

עכשיו הגיע הזמן לחוק חדש. כזה שלא רואה באזרחים ותיקים אוכלוסייה שצריך לנהל, אלא חלק מרכזי מהחוסן החברתי, הכלכלי והקהילתי של ישראל.

לקראת הבחירות הקרובות, אולי הגיע הזמן לשאול את ראשי המפלגות לא רק מה עמדתם על ביטחון, כלכלה או משילות, אלא כיצד הם מתכוונים להיערך להזדקנות של החברה הישראלית. לא כהבטחת בחירות נקודתית, אלא כהתחייבות לעדכון חוק האזרח הוותיק ולבניית מדיניות לאומית שתאפשר לכולנו לחיות יותר שנים, ובעיקר לחיות אותן טוב יותר.

השיח הזה כבר התחיל לצמוח מהשטח. יותר ויותר אזרחים ותיקים, קבוצות מנהיגות ויוזמות מקומיות אינם מבקשים עוד לדבר בשם אזרחים ותיקים, אלא יחד איתם. הם דורשים לעבור ממדיניות של טיפול למדיניות של שותפות. עכשיו הגיע הזמן שגם המערכת הפוליטית תצטרף לשיחה הזאת.

אוריינות דיגיטלית צריכה להפוך לחלק מתפיסת הזכויות של הזדקנות בישראל, עם הדרכה, ליווי והנגשה. אך לצד הדיגיטל חייבת להישמר גם הזכות למענה אנושי. מדינה דיגיטלית לא יכולה לוותר על קשר אנושי

כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק איך המדינה מתייחסת לאזרחים הוותיקים של היום. השאלה היא איזו מדינה מחכה לכל אחד ואחת מאיתנו, אם יתמזל מזלנו להזדקן בה.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.