השבוע מתכנסת בוושינגטון "מועצת השלום" שהקים הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. בשבוע שעבר הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על הצטרפותה של ישראל למועצה (אף שמדובר בהחלטה שאמורה להיות בסמכות הממשלה כולה), אך נתניהו לא יגיע בעצמו לדיונים.

ייתכן שהיעדרותו של נתניהו נובעת מחוסר רצון שלו להיראות בחברת חלק ממנהיגי המדינות החברות המועצה, דוגמת טורקיה וקטאר. ייתכן שאלו אותם מנהיגים שלא מעוניינים להיראות בחברתו.

כך או כך, עצם הקמתה של המועצה מסמנת התפתחות משמעותית במבנה הזירה הבינלאומית.

ייתכן שהיעדרות נתניהו מכינוס מועצת השלום נובעת מחוסר רצונו להיראות בחברת חלק ממנהיגי המדינות החברות המועצה, דוגמת טורקיה וקטאר. ייתכן שאלו אותם מנהיגים שלא מעוניינים להיראות בחברתו

מועצת השלום הוצגה תחילה כמנגנון לשיקום עזה לאחר המלחמה, אך במהרה התברר כי שאיפותיו של הנשיא טראמפ מרחיקות לכת הרבה יותר: ניסיון לעצב מסגרת בינלאומית חדשה – מצומצמת יותר, אך כזו שמבקשת להיות ביצועית יותר שתפעל במקביל לאו"ם. ואולי באוטופיה הטראמפיסטית – אף כחלופה לו.

הקמת המועצה מתרחשת על רקע משבר כלכלי חמור בו שרוי האו"ם, בעקבות עיכוב בהעברת מיליארדי דולרים – חלקה של ארצות הברית בתקציב הארגון לשנים 2025-2026.

במקביל, מבקש הממשל האמריקאי מהמדינות המשתתפות במועצת השלום להעמיד כל אחת סכומים משמעותיים שיחזקו את יכולתה של המועצה לפעול הרבה מעבר לגבולות רצועת עזה, אשר את האחריות עליה בפועל קיבלה "המועצה המבצעת לעזה", המובלת על ידי ניקולאי מלאדנוב, לשעבר שליח האו"ם למזרח התיכון.

היו בעבר הרבה יוזמות להקים מוקדי כוח לצד האו"ם. עוד בשנות ה-50 הוקם ביוזמה הודית "גוש המדינות הבלתי מזדהות", שהצהירו על עצמן ככאלו שלא נמצאות תחת השפעת אחד הגושים – המערבי והסובייטי. לפני כ-15 שנה הוקם ביוזמה רוסית גוש ה-BRICS ויש כמובן גם את ה-7G שמאחד את שבע הכלכלות המערביות המובילות (וכמובן נאט"ו וברית ורשה המנוחה). ואלו רק דוגמאות ממספר לא קטן של ארגונים בינלאומיים שהוקמו לצידו של האו"ם.

מועצת השלום הוצגה כמנגנון לשיקום עזה, אך במהרה התברר כי שאיפות טראמפ מרחיקות לכת מזה: עיצוב מסגרת בינל' חדשה – מצומצמת אך ביצועית יותר, במקביל לאו"ם. ואולי באוטופיה הטראמפיסטית – כחלופה לו

אבל הפעם המטרה היא שונה, לא עוד מדינות שמתגבשות סביב אינטרס שלהן, אלא רצון לייצר גוף עולמי שיוביל פתרון משברים, וכאן כבר יש הצהרה על ניסיון להקים חלופה לאו"ם, ולכן למעט הונגריה – מדינות אירופה הדמוקרטיות ליברליות לא הצטרפו.

אסור להתעלם מכך שהאו"ם אכן סובל מיכולת תפעולית לקויה. במערכת שבה כל החלטה דורשת איזון עדין בין אינטרסים מנוגדים, קצב הפעולה איטי, ובמציאות של מלחמות מתמשכות ומשברים הומניטריים הדורשים מענה דחוף, נוצר לעיתים פער בין ההבנה מה צריך לקרות לבין היכולת ליישם זאת בפועל.

כאן לפי חזון טראמפ נכנסת מועצת השלום. מלווה ברוח גבית מהצלחתו להביא להפסקת האש בעזה, ביקש טראמפ להקים בדמותו גוף שיסייע לו "להביא את הבשורה", גם לחלקים אחרים בעולם.

לא עוד שיח ערכי על הצורך בסיום סכסוכים, אלא השקעה של הון פוליטי וכלכלי כדי לייצר שינוי, שיביא עימו גם תועלת למדינות המעורבות. לא עוד שלום למען האנשים, אלא גם ובעיקר, למען האינטרסים של המנהיגים.

כמו השלום שהוא מבקש לקדם באוקראינה, תוך דרישה לשימוש במחצבים הקיימים במדינה, כמו החטיפה של נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו, שלא נעשתה לשם המאבק על זכויות האזרח במדינה, כי אם בכדי לזכות ליד ורגל בעתודות הנפט במדינה, בדיוק כפי שהוא חושק בגרינלנד בשל מחצביה ומיקומה האסטרטגי.

לא עוד שיח ערכי על הצורך בסיום סכסוכים, אלא השקעה של הון פוליטי וכלכלי כדי לייצר שינוי, שיביא עימו גם תועלת למדינות המעורבות. לא עוד שלום למען האנשים, אלא גם ובעיקר, למען האינטרסים של המנהיגים

אולם דווקא משום כך חשוב להיזהר ממסקנות נמהרות בדבר דעיכתו של האו"ם. האו"ם לא נועד להיות מהיר בפעולתו, אלא בראש ובראשונה לייצר נורמות מחייבות והוא מספק שלושה נכסים אסטרטגיים שאין להם תחליף:

• לגיטימציה והכרה רחבה.
• תשתית משפטית ומוסדית – החלטות מועצת הביטחון, מנגנוני פיקוח ועוד.
• יכולת להפוך מהלך פוליטי לנורמה בינלאומית – ללא תלות בזהות ממשל זה או אחר.

הפסקת האש בעזה היא מבחנה הראשון של מועצת השלום. כבר היום ברור, ששימור הפסקת האש לאורך זמן יהיה קשה אף יותר מהשגתה. וכאן נשאלת השאלה – האם באמת לגורם דוגמת מועצת השלום, המוגבל בלגיטימיות הבינלאומית שלו, יש את הכוח לשמר את הפסקת האש הזו.

נוכח החולשות המובנות בפעילות מועצת השלום, כמו גם ביכולת הפעולה של האו"ם, השאלה החשובה איננה האם מועצת השלום תחליף את האו"ם, אלא כיצד ניתן לשלב בין המנגנונים.

מועצת השלום והגופים הפועלים תחתיה יכולים ליצר תנועה ומומנטום אזורי שכל כך נחוצים לישראלים ולפלסטינים, אם גם לא לממשלת נתניהו, אבל רק לאו"ם יש את היכולת להעניק למהלכים הללו תוקף גלובלי, יציבות ולגיטימציה רחבה.

נוכח החולשות המובנות בפעילות מועצת השלום, כמו גם ביכולת הפעולה של האו"ם, השאלה החשובה איננה האם מועצת השלום תחליף את האו"ם, אלא כיצד ניתן לשלב בין המנגנונים

ישראל אינה צריכה לבחור בין שתי הזירות. להפך. עליה לפעול בשתיהן. להשתלב בקואליציה אזורית שתאפשר שיקום ויציבות, ובמקביל להבטיח שהמהלכים הללו מעוגנים במסגרת בינלאומית רחבה שתשמור על הלגיטימיות שלהם לאורך זמן.

על ישראל כמדינה להבין, כי  הרגע הנוכחי טומן בחובו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ. תחושת הדחיפות ההולכת וגוברת בקהילה הבינלאומית וברחבי האזור, חייבת להיות מתורגמת למסלול ברור ובלתי הפיך לעבר מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל.

מדינה פלסטינית המעוגנת בקואליציה אזורית, שתשלב הן את ישראל והן את פלסטין במזרח התיכון, תוך דחיקת כוחות ג'יהאדיסטיים וטרוריסטיים מכל הצדדים.  

הקמת מועצת השלום מבטאת גם את ההכרה הרחבה בכך שמה שמתרחש בעזה אינו נשאר בעזה, אלא מהדהד ברחבי האזור ומעבר לו. עלינו כמדינה להבין זאת, ובמקום לשים מקלות בגלגלי ההסדרים המדיניים, לעודד אותם. עלינו לא לברוח מבשורה, אלא להבין שהיא כאן.

עלינו להבין שהעולם כולו מבקש לפעול לקידום יציבות אזורית שבסיסה הקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל, ולפעול – הן במועצת השלום והן באו"ם – כדי להתקדם אל עבר הפתרון היחיד שיוכל להביא לרגיעה בת קיימא באזורנו.

ישראל לא צריכה לבחור בין שתי הזירות אלא לפעול בשתיהן. להשתלב בקואליציה אזורית שתאפשר שיקום ויציבות, ובמקביל להבטיח שהמהלכים מעוגנים במסגרת בינל' רחבה, שתשמור על הלגיטימיות שלהם לאורך זמן

הכינוס השבוע בוושינגטון עשוי לסמן פתיחה של פרק חדש בדיפלומטיה האזורית. אך הצלחתו לא תימדד בשאלה אם יחליף מוסד קיים, אלא ביכולתו להשתלב בארכיטקטורה בינלאומית רחבה יותר. עלינו לקוות לכך, לעודד זאת ולהיות חלק מהשאיפה הגלובלית להביא לסיום הסכסוך באזורנו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.