"הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר" – כך נאמר במגילת אסתר שקראנו רק בשבוע שעבר. המשפט העתיק הזה מתגלה כרלוונטי מתמיד.

גם כיום, כשבית נפגע מטיל או משפחה מתפנה תחת אש, הסדר ברור: ראשונה מגיבה המשפחה, אחריה השכונה והעיר, ורק אז – המדינה.

משפחה מתגייסת לסייע ולארח, עיריות פותחות מתנ"סים וחניונים, קהילות מבשלות, והרשויות המקומיות שמנהלות את הלוגיסטיקה. זו לא תאוריה – זו המציאות שלנו בשנים האחרונות, בכל פעם מחדש.

כשבית נפגע מטיל או משפחה מתפנה, ראשונה מגיבה המשפחה, אחריה השכונה והעיר, ורק אז – המדינה. המשפחה מסייעת ומארחת, עיריות פותחות מתנ"סים וחניונים, קהילות מבשלות, והרשויות בלוגיסטיקה

המלחמה האחרונה רק מחדדת את זה: העיריות והקהילות הן אלו שמחזיקות את החזית האזרחית. תל אביב פתחה חניונים ללינה בלילה; חיפה ארגנה רשת מקלטים; מועצות בצפון יצרו חדרי מצב – וכל אחת עשתה זאת לפי הצורך המקומי.

הצרכים הרי שונים: בצפון צריך היום דאגה לחוסן ועמידה קהילתית נוכח הטילים. בדרום – תמיכה ממושכת וחשיבה איך מנהלים שגרה במצב כזה. במרכז – נדרשים פתרונות מיגון זמניים. הרשויות המקומיות פשוט עובדות טוב יותר: הן מהירות, קרובות לאנשים, ומבינות את השטח.

אלא שהמבנה הממשלתי שלנו עדיין שבוי בתפיסה ריכוזית – מדינה שמנסה לנהל הכול מלמעלה. הגיע הזמן לחשוב אחרת. כאן נכנסת לתמונה מערכת הפעלה חדשה: 50:30:20.

לפי המודל הזה, המדינה צריכה להחזיק ב-50% מהסמכויות והתקציבים: תחומים משותפים לכולנו כמו ביטחון לאומי, תשתיות, חוקה, וחינוך לזהות ואזרחות. במישור העירוני, 30%: האחריות עוברת לעיריות ולמועצות, שמנהלות חירום, חינוך קהילתי, רווחה ותרבות מקומית. ולבסוף, כוח העל שלנו: הקהילות. 20% מהסמכויות והאחריות עוברות למישור הקהילתי – שכונות, בתי ספר, בתי כנסת, מנהלים קהילתיים – שם נוצרת רשת התמיכה הקרובה באמת.

דמיינו למשל רשות אחת בצפון שמפתחת מודל קהילתי לחוסן: קבוצות שכונתיות, מוקד התנדבות, מערך ביקורי בית. במבנה הישן זה נשאר הישג מקומי, תלוי במי שפיתח אותו. במבנה של 50:30:20 המדינה לא מחליפה את השטח, אלא מאפשרת לו להתרחב: היא מממנת את הפיתוח, בונה שפה מקצועית, מחברת בין רשויות כדי שהמודל ינדוד, יתורגם ויותאם למציאות המקומית.

הצרכים שונים: בצפון יש לדאוג לחוסן ולעמידה קהילתית נוכח הטילים. בדרום – לתמיכה ממושכת וחשיבה איך מנהלים שגרה במצב כזה. במרכז – נדרשים פתרונות מיגון זמניים. הרשויות המקומיות עובדות טוב יותר

זו לא רק חלוקה טכנית. זו פרדיגמה חדשה. בשנים האחרונות התרגלנו לחשוב מה אנחנו מחלקים למגזרים או לקבוצות שונות, בשעה שהמדינה היא ריכוזית ומסורבלת מאוד, והעיריות נמצאות בפער אחת מהשנייה מבחינת יכולת ומשאבים.

אנחנו מציעים כאן חשיבה דו כיוונית. מצד אחד, אנחנו שואלים מה נדרש מאיתנו להחזיק במשותף, ואיך יוצרים תשתית לאומית טובה ואיתנה, ובו בעת – איך אנחנו יכולים לנצל ולחזק את הרשויות המקומיות והקהילות, שהפכו בשנים האחרונות לכוח העל והחוסן החברתי שלנו.

מדינה חזקה לא נמדדת בכמה היא מחזיקה לעצמה וגם לא באופן שבו היא מתפרקת מאחריות, אלא בכמה היא מאפשרת לאחרים לפעול באופן ממלכתי. כשהעירייה חזקה, היא יכולה ללמד עיר אחרת לבנות מערך חירום; כשהקהילה מקבלת תקציב וליווי, היא מפעילה מערך מתנדבים שמציל חיים. המדינה בתורה נותנת גב, זהות, ויכולת תיאום לאומית.

זהו שיקום שהוא לא רק חומרי, אלא תרבותי: לעבור מבית אחד גדול ומבולגן – למדינה עם שלוש קומות ברורות. המדינה למטה – מגדירה את כללי המשחק והסיפור המשותף שלנו; העיר באמצע – מתאימה ומתרגמת למציאות הנקודתית; הקהילה למעלה – מחברת, מחזיקה, סופגת.

ברור שיש כאן גם חשש: אם נרחיב סמכויות לרשויות ולקהילות בלי חשיבה, נגביר פערים בין עיריות חזקות לחלשות. לכן התפקיד של המדינה במודל הזה אינו להיעלם, אלא להפוך לרשת ביטחון: לקבוע סטנדרטים, להשקיע במיוחד במקומות שזקוקים לליווי, לבנות מנגנוני השוואה ושיתוף ידע בין רשויות, ולהבטיח שכל קהילה תוכל להפעיל את "ה‑20 אחוז" שלה.

כשהעירייה חזקה, היא יכולה ללמד עיר אחרת לבנות מערך חירום; כשהקהילה מקבלת תקציב וליווי, היא מפעילה מערך מתנדבים שמציל חיים. המדינה בתורה נותנת גב, זהות, ויכולת תיאום לאומית

הימים האחרונים סימנו לנו הזדמנות: אחרי ההרס, אחרי שנים של כאב, אנחנו צריכים לבנות לא רק את הבתים שנהרסו, אלא מבנה חדש לשותפות ישראלית אמיתית. 50:30:20 זה אולי נוסחה פשוטה, אך היא מגלמת בתוכה את הדבר שהכי חסר לנו: מבנה של אמון. קהילה ראשונה. עיר שנייה. מדינה משלימה. יחד, כל קומה במקומה – זו הדרך לנצח שוב.

ד״ר ועו"ד רעות פינגר דסברג היא מנהלת מחלקת המדיניות ביוזמת המאה (צילום: יפעת יוגב)