במשך שנים רבות הסתיימו במעין פשרה רטורית ויכוחים פוליטיים שקיימתי בארץ ובחו"ל על מלחמותיה של ישראל בעזה ובלבנון. כאשר הדיון נעשה טעון מדי, כאשר הטענות הפכו להאשמות הדדיות, אחד הצדדים היה אומר לפתע: "עזוב, זה לא העם, אלה המנהיגים. העם רוצה שלום".

או אז היינו מביטים זה בזה, שני אנשים "רגילים" שמסוגלים לדבר בנימוס, ומסיקים מכך מסקנה מרגיעה; אם אנחנו מסוגלים לדבר כך, סימן שהעמים עצמם הם לא האויב האמיתי. במשך שנים התייחסתי לסיום הזה בביטול. הוא נשמע לי כמו דרך מנומסת לסיים שיחה ולא כמו טענה רצינית על המציאות הגאו-פוליטית.

אני מוצא את עצמי חוזר לקלישאה הישנה הזאת במלחמה הנוכחית שמנהלות ארצות הברית וישראל נגד איראן בהובלת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ייתכן שיש בה בכל זאת גרעין של אמת. לא במובן הרומנטי של "העמים רוצים שלום", אלא במובן הפשוט יותר, לעיתים המלחמות אינן נולדות מתוך רצון עממי רחב, אלא מתוך אינטרסים של הנהגות פוליטיות הפועלות בתוך שדה של לחצים, הישרדות פוליטית ושיקולים אלקטורליים.

ייתכן שיש בקלישאה בכל זאת גרעין אמת. לא במובן הרומנטי של "העמים רוצים שלום", אלא שלעיתים המלחמות לא נולדות מתוך רצון עממי רחב, אלא מתוך אינטרסים של הנהגות פוליטיות הפועלות משיקולים אלקטורליים

במקרה של נתניהו קשה להתעלם מן ההקשר הפוליטי הפנימי שבו מתנהלת המלחמה. ראש ממשלה הנאבק במשברים פוליטיים מתמשכים, במשפט פלילי ארוך, ובמערכת פוליטית מקוטבת עד קצה, מגלה פעם אחר פעם כי שדה הביטחון (המלחמה על כל אבדותיה) מאפשר לו להתייצב מחדש במרכז הבמה הלאומית.

מלחמה, או לפחות איום מלחמתי, מחזקים את הדימוי המוכר של "מר ביטחון", מעמעמים את הוויכוחים הפנימיים ומגייסים סביבו מחנה פוליטי החושש מערעור היציבות בזמן לחימה. כאשר הביטחון עומד במרכז סדר היום, שאלות אחרות נדחקות לשוליים.

עבור טראמפ המלחמה באיראן מאפשרת לו, בין היתר, לתחזק דימוי של מנהיג נחוש ואגרסיבי כלפי אויבים מבית ומחוץ. כמו כל מנהיג או מנהיגה של מדינה, טראמפ פועל בתוך שדה פוליטי מורכב של בחירות, דעת קהל ומאבקי כוח בתוך המפלגה.

את האגרסיביות הזו מיחצן טראמפ בפעולה צבאית אסרטיבית נגד איראן, ובהרחבת השליטה האסטרטגית של ארה"ב במרחב המפרץ הפרסי ומצר הורמוז, המהווה צומת ימי מרכזי של אספקת הנפט העולמית, ובעיקר הסינית.

ומה עם רצון העם? על מסכי הטלוויזיה מופיעות תמונות של בניינים הרוסים בתל-אביב ובטהרן, ושל אוניות איראניות שהוטבעו בים. קל לראות בתמונות הללו סמלים של מאבק בין מדינות. קשה יותר לחשוב על האזרחים בתל-אביב ועל החיילים האיראניים שהיו בתוך האוניות שכלל לא חלמו להיות חלק ממלחמה סמי-עולמית. במלחמה באיראן, זו שכל מנהיג רואה בה מוצדקת, אזרחים וחיילים מוצאים את מותם מבלי שביקשו אותה או שאינם מסכימים לכיוונים שבה היא מתפתחת.

מלחמה או איום מלחמתי, מחזקים את דימוי "מר ביטחון", מעמעמים ויכוחים פנימיים ומגייסים סביבו מחנה פוליטי החושש מערעור היציבות בזמן לחימה. כשהביטחון עומד במרכז סדר היום, שאלות אחרות נדחקות לשוליים

המתח בין רצון העם לבין החלטות ההנהגה מוכר היטב כבר מן ההיסטוריה העתיקה. התנ"ך עצמו מציג לא פעם מצבים שבהם החלטות של שליטים גובות מחיר מן הציבור.

כך, למשל, בסיפור המפקד שערך דוד בספר שמואל ב'. החלטתו של המלך למנות את כוח האדם הצבאי נתפסת כחטא של יהירות והסתמכות על כוחו של האדם, ובעקבותיה ניחתת על הארץ מגפה קשה הפוגעת בעם כולו וגובה את חייהם של שבעים אלף איש.

דוגמה אחרת מופיעה בספר שמואל א', כאשר העם דורש מלך "ככל הגויים". הנביא שמואל מזהיר כי המלך שיקום ייקח את הבנים לצבאו, יגייס אותם לעבודות עבור הממלכה ויטיל עליהם מיסים כבדים.

דוגמה שלישית מופיעה בראשית מלכותו של רחבעם, בנו של שלמה. כאשר העם מבקש להקל מעליו את עול המיסים והעבודות שהוטלו עליו, רחבעם מסרב ואף מאיים להכביד עוד יותר, החלטה שמובילה למרד ולפילוג הממלכה לשתי ממלכות יריבות.

שלושת הסיפורים הללו מצביעים על אמת פוליטית עתיקה. כאשר כוח מרוכז בידי שליטים, ההחלטות הגדולות שלהם נוטות להיגבות מגופם ומחייהם של אחרים. המלכים מקבלים את ההחלטות, אך מי שמשלמים את המחיר הם הבנים הנשלחים להילחם והמשפחות שנותרות מאחור.

סיפורים מהתנ"ך מצביעים על אמת פוליטית עתיקה: כשכוח מרוכז בידי שליטים, החלטותיהם נוטות להיגבות מגופם ומחייהם של אחרים. המלכים מקבלים את החלטות, אך הבנים והמשפחות משלמים את המחיר

האירוניה צורמת עוד יותר כשמביטים לרגע פנימה, על שתי תופעות שקשורות לאחריותם של מנהיגים. בזמן שצעירים ישראלים נהרגים ונפצעים כשהם נשלחים שוב ושוב לחזיתות שונות, בנו של ראש הממשלה חי במיאמי על חשבון משאבים ציבוריים, הרחק מכל שדה קרב. במקביל, מטעמים פוליטיים של הישרדות אישית לכאורה, יחד עם המנהיגות החרדית ראש הממשלה שיצא למלחמה באיראן קידם חקיקה שתפתור עשרות אלפי צעירים חרדים מלהתגייס לצבא בכל שנה.

הפער הזה הוא אולי המקום שבו הקלישאה הישנה מקבלת משמעות חדשה. גם אם לא תמיד המנהיגים בלבד אחראים לפתיחתה של מלחמה, לעיתים קרובות מדי הם לא אלה שמשלמים את המחיר.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.