המלחמה עם איראן חושפת שוב עד כמה לא נכון הוא הניסיון של בז"ן (בתי הזיקוק) לשווק את עצמה כעוגן אסטרטגי וכ"שכפ"ץ" הלאומי.

סגירת מצרי הורמוז על ידי איראן מהווה תזכורת, מדוע ההישענות על נפט גולמי היא משענת קנה רצוץ, המביאה עימה תלות בנתיבי אספקה רעועים, כוח רב מדי בידי שליטים אוטוריטריים, לצד הצבת מטרות מסוכנות בלב ריכוזי אוכלוסייה.

כל פעם שמזכירים להם את החלטת הממשלה על פינוי המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה, נשלף על ידי בז"ן "הקלף המנצח" – ה"ביטחון האנרגטי".

סגירת מצרי הורמוז על ידי איראן היא תזכורת, מדוע ההישענות על נפט גולמי היא משענת קנה רצוץ, המביאה תלות בנתיבי אספקה רעועים, כוח רב מדי בידי שליטים אוטוריטריים, לצד הצבת מטרות מסוכנות בריכוזי אוכלוסייה

צמד המילים הללו, "ביטחון אנרגטי", מהדהד בציבוריות הישראלית כצורך קיומי. אך מבט קצת יותר מעמיק במציאות הכלכלית והגיאופוליטית, מגלה שמדובר במיתוס שנועד להגן על אינטרסים צרים, בעוד המדינה כולה מהמרת על עתידה.

נתוני המועצה הלאומית לכלכלה ביחס למספר יצואניות הנפט הגולמי לעומת יצואניות התזקיקים, מציגים משוואה פשוטה שכל קונה בסופרמרקט יכול להבין – תחרות תהיה תמיד לטובת הצרכן.

כיום, מתבסס השוק הישראלי על ייבוא של "חומר הגלם" – נפט גולמי לצורך זיקוק מקומי. הבעיה? ישנן רק 19 מדינות בעולם שמייצאות את חומר הגלם הזה. כאשר ישראל מגבילה את עצמה ל-19 יצואניות נפט גולמי בלבד, היא יוצרת תלות מוחלטת במצב הרוח של מנהיגיהן ובמצבן הגאופוליטי.

לעומת זאת, מעבר לייבוא של תזקיקים (דלק מוכן לשימוש) פותח בפנינו שוק של 120 יצואניות שונות. ככל שמקורות האספקה שלנו מבוזרים יותר, אנחנו הופכים משחקן תלוי לשחקן חופשי ומצטמצמת היכולת לסחוט אותנו פוליטית או כלכלית.

יתרה מכך, הקמתם המתוכננת של שני נמלים לייבוא תזקיקים, לצד הקמת מתקני אחסון מבוזרים ובטוחים בשורת מוקדים ברחבי הארץ, תחזק את היתירות התפעולית של משק האנרגיה בישראל ותיצור משק אנרגיה גמיש וחזק, שלא יהיה עוד תלוי בבתי זיקוק, או בנתיב אחד מרכזי.  

המילים "ביטחון אנרגטי", מהדהדות בציבור הישראלי כצורך קיומי. אך מבט מעמיק במציאות הכלכלית והגיאופוליטית, מגלה שמדובר במיתוס שנועד להגן על אינטרסים צרים, בעוד המדינה כולה מהמרת על עתידה

הסיכון אינו תיאורטי בלבד. רוב הנפט הגולמי שמגיע לישראל עובר דרך צינורות בטורקיה. השאלה שחייבת להישאל היא: האם אנחנו מוכנים שהמפתח לשלטר האנרגטי שלנו יוחזק בידיו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן?

מעבר לכך, כחמישית מתנועת הנפט העולמית עוברת במצרי הורמוז שבשליטת איראן – בימים אלו אנו זוכים להמחשה בדבר יכולתה של איראן לסגור אותם ולשבש את כל אספקת הנפט העולמית.

מעבר לסיכוני האספקה, קיימת סכנה פיזית ממשית. בז"ן אינה ממוקמת באתר מבודד, אלא בלב מטרופולין מפרץ חיפה, בסמוך לבתי ספר וריכוזי אוכלוסייה של מעל מיליון אזרחים. תושבי מטרופולין חיפה סובלים ממחלות לב, ריאה וסרטן, יותר מכל תושב אחר במדינת ישראל. ילדים באזור חיפה חולים באסתמה לילדים פי שניים מאשר ביתר המדינה (על פי נתוני משרד הבריאות שהוצגו במסגרת הליכי אישור תוכנית חפא"ג/1200/ב לבתי הזיקוק) , בז"ן לא רק מסוכנת לביטחוננו, היא פוגעת בבריאותנו.

במקום להגן על תושבי מטרופולין חיפה, המתקן הפך ליעד אסטרטגי פגיע. זה כבר קרה בעבר במלחמת "עם כלביא" וזה יכול לקרות שוב. פגיעה במתחם כזה, הממוקם בלב אוכלוסייה אזרחית, היא מתכון לאסון לאומי בקנה מידה בלתי נתפס.

המלחמה הנוכחית חייבת להוות קריאת השכמה למקבלי ההחלטות ובראשם לשר האנרגיה, אלי כהן. ביטחון אנרגטי אמיתי אינו נבנה על ארובות פגיעות ותלות במקורות מוגבלים, אלא על גיוון, גמישות, הבטחת יתירות אנרגטית וביזור מלאים.

במקום להגן על תושבי מטרופולין חיפה, המתקן הפך יעד אסטרטגי פגיע. פגיעה במתחם כזה, הממוקם בלב אוכלוסייה אזרחית, כפי שקרה בעבר, היא מתכון לאסון לאומי בקנה מידה בלתי נתפס

ישנה רק דרך אחת להבטיח את חוסנה האנרגטי של המדינה: המשך יישום החלטת הממשלה 1231 לפינוי בז"ן עד 2029 וקידום מהיר של החלופות הנדרשות למדינה ולעובדים.

בז"ן אינה נכס ביטחוני – היא נטל שמסכן את כולנו, והיא חייבת ללכת.

אביהו האן הוא יו"ר איגוד ערים מפרץ חיפה להגנת הסביבה, סגן וממלא מקום ראש עיריית חיפה