בקבוצת אמהות משקיעניות העלו צילומים של חנוכיות, שהכינו לפי נושאים שניתנו לילדים בבית הספר

"חנוכיית הגיבורים שנפלו" נוצרה תחת הנושא "גבורה": שורות שורות של חיילי פלסטיק עומדים לפני ארונות קבורה, המכוסים בדגלים, מהם מבצבצים הנרות. גם שמות הנופלים קיבלו פרחים.

"חנוכיית הגיבורים שנפלו", תחת הנושא "גבורה": שורות חיילי פלסטיק עומדים לפני ארונות קבורה, המכוסים בדגלים, מהם מבצבצים הנרות. בחנוכיית "נשים שהצילו יהודים בשואה כנגד כל הסיכויים" מתלפף תיל סביב הנרות. השמש הוא נר נשמה

ועוד בנושא "גבורה": "נשים שהצילו יהודים בשואה כנגד כל הסיכויים" –
סביב הנרות מתלפף לו חוט תיל זעיר, ונר נשמה הפך לשמש בחנוכייה.

"חנוכיה בנושא אחדות"  – מורכבת מכיפות מסוגים שונים המייצגות פלגים דתיים מגוונים. מעניין שלא קרקפו חילוני שמייצג רק 46% מהאוכלוסייה בשביל החנוכייה. במיוחד לאור העובדה שלכל כיפה מוצמדות גם פיאות מסולסלות מצמררות.

ואחרונה חביבה, חנוכיית "כולנו עוטף עזה" ועליה דם נוטף משלט חתוך, חיילים מוזהבים ותרמילים של רובה שהפכו לפגזים. ברקע גדר עפרונות מחודדים מוסיפים לאווירת האימה.

איך הגענו למצב שדווקא האמהות המשקיעניות, המוכשרות והיצירתיות, המשתלטות כנראה בצורה טוטאלית על עבודות הילדים, בונות חנוכיות פוסט-טראומה מהסיוטים?

איך הגענו למצב שדווקא האמהות המשקיעניות, המוכשרות והיצירתיות, המשתלטות כנראה על עבודות הילדים, בונות חנוכיות פוסט-טראומה מהסיוטים?

אנחנו לפעמים שוכחים, אבל בית ספר הוא מוסד שרוב מטרתו היא חיברות, או בלעז סוציאליזציה. ולא רק של ילדים אלא גם של הורים. אנחנו ההורים נכנסים לבית הספר יחד עם ילדנו, וסופגים כמו ילדינו מה מצפים מאיתנו במערכת. מה יעשה אותנו מקובלים, על מה נקבל הכרה, הוקרה ומחיאות כפיים.

רוח המפקד מדיפה חזק מאוד מהשילוש הקדוש: שואה, שכול וכיפה. בטח ובטח עכשיו, כששר החינוך מחבק את ממשיכי דרכו של הרב מאיר כהנא. לכן במקום חנוכיות תואמות גיל, שילדים בנו בעצמם, פרי דמיונם הילדי, אנחנו מוצאים אמהות המשתלטות על מרחב היצירה החופשי – עם "ערכים" – כפי שנהוג במחוזותינו לקרוא לאינדוקטרינציה הלאומנית והדתית חסרת הבושה וחסרת הרחמים.

במקום חנוכיות תואמות גיל, שילדים בנו בעצמם, מוצאים אמהות המשתלטות על מרחב היצירה החופשי – עם "ערכים" – כפי שנהוג במחוזותינו לקרוא לאינדוקטרינציה הלאומנית והדתית. זו לא אשמתן. מערכת החינוך בישראל חפה מהכרה במונח "תואם גיל"

זה לא אשמתן.

מערכת החינוך בישראל חפה מהכרה במונח יסוד בפסיכולוגיה התפתחותית: תואם גיל.

בחינוך סמכותני אין גיל צעיר מידי לחשוף את הילדים לשכול ושואה. ואין משמעות להקרבה ונרדפות אם אין לה סיבה: הכיפה.

מהקודקוד של מערכת החינוך, דרך המפקחים, מנהלים, מורים ועד להורים, כולם לומדים מה הלוק-אנד-פיל של "ערכים". הם באים ארוזים בדגל ישראל, כיפה וחוט תיל.

בחינוך סמכותני אין גיל צעיר מידי לחשוף את הילדים לשכול ושואה. ואין משמעות להקרבה ונרדפות אם אין לה סיבה: הכיפה. כולם לומדים מה הלוק-אנד-פיל של "ערכים". הם באים ארוזים בדגל ישראל, כיפה וחוט תיל

יש אבל גם אמהות משקיעניות מסוג אחר. כאלו שמרימות דגל שחור נגד כהניזם.

מחאה נגד כהניזם במערכת החינוך

כאלו שעוברות על ספרי הלימוד של הילדים ומחפשות דברי בלע געזניים, מיזוגנים, מפלים ומדירים. כאלו שנלחמות הדתה ולאומנות במערכת החינוך.

כאלו שמתנדבות להעביר בכיתה שיעור תואם גיל ומעורר השראה על "מאיפה באות המצאות?" או בנושא אבולוציה או פעילות על יוגה. אמהות ואבות שמעוניינים שמערכת החינוך תשים במרכז ילדים, ואת צרכיהם האמיתיים, ולא "ערכים".

פעם, היינו בונים חנוכיות מפקקי בקבוקים, צדפים, קרשים ושפע של דבק פלסטי עם ריח ילדות נעים. אולי הגיע הזמן שנחזיר עטרה ליושנה. מה רע בקצת מסורת של חנוכיית ילדות פשוטה וכנה?

חנוכיה פשוטה בגן וולדורף (צילום: ניצן ויסברג)

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.