לפני כחודש התחילה המלחמה, שבהינתן היקפה המתרחב מן הראוי לקרוא לה מלחמת המזרח התיכון הראשונה. זה נראה כזמן מתאים למאזן ביניים: מי הרוויח, מי הפסיד, עד כמה שניתן לשפוט, בהינתן ערפל הקרב.

צריך לשים לב בעיקר לשתי נקודות:

ראשית – כשמדובר באינטרס הלאומי של מדינות, השאלה שצריכה להישאל היא כמה קידמה המלחמה או סיכנה עד כה את ביטחון האזרחים – בטווח הקצר והארוך, ועד כמה קידמה או השיגה לאחור את המעמד הבינלאומי והאינטרס הכלכלי של המדינה. כשמדובר באינטרסים של אישים או מפלגות, באופן אידיאלי השיקול הוא מקביל לשיקול הלאומי, אך בפועל זה לא תמיד המצב.

כשמדובר באינטרס הלאומי של מדינות, יש לשאול כמה קידמה המלחמה או סיכנה עד כה את ביטחון האזרחים – בטווח הקצר והארוך, ועד כמה קידמה או השיגה לאחור את המעמד הבינלאומי והאינטרס הכלכלי של המדינה

שנית – השאלה מי מרוויח ומי מפסיד היא נפרדת מהשאלה מי צודק ומי לא. שאלה מוסרית זו היא כמובן חשובה, ובמידה מסוימת למלחמה לא מוסרית יש מחיר גם אם היא מוצלחת, אבל צריך גם להתרכז בשאלה האינסטרומנטלית: את האינטרסים של מי קידמה המלחמה עד כה ואת האינטרסים של מי השיגה לאחור?

המפסידים

ישראל:

מערכות צבאיות כשלעצמן אינן מביאות ניצחון. ישראל פתחה במלחמת ברירה (כן – איראן לא הייתה מתקיפה אם לא הייתה מותקפת) ובסיומה, שכנראה לא יגיע בקרוב, היא תמצא את עצמה במצב אסטרטגי גרוע מאשר בתחילתה.

בטווח קצר – הנזק לעורף והאבדות הם משמעותיים, והשחיקה בחוסן הצבא והעורף אמיתית. הנזק הצבאי שנגרם לאיראן יהיה קצר מועד (זוכרים את הניצחון "המדהים" של מלחמת 12 הימים?), וישראל קיבעה את מעמדה האזורי כ"מדינה סוררת" (rogue state) שחיה על חרבה, אינה מתחשבת או מעוניינת בבריתות, ואינה מצייתת לחוק הבינ"ל או להסכמים.

בסוף המלחמה תמצא ישראל את עצמה מבודדת אזורית ועולמית – אפילו דעת הקהל בארה"ב כבר פונה נגדה בגלל עזה ובגלל התפיסה שראש הממשלה בנימין נתניהו הוביל את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ באף למלחמה לא נחוצה – שאחריה איראן יותר קיצונית ונחרצת ועם סיכויים גבוהים יותר לייצר פצצה גרעינית.

מערכות צבאיות כשלעצמן אינן מביאות ניצחון. ישראל פתחה במלחמת ברירה (איראן לא הייתה מתקיפה לולא הותקפה) ובסיומה, שכנראה לא יגיע בקרוב, היא תמצא עצמה במצב אסטרטגי גרוע מאשר בתחילתה

ארצות הברית:

טראמפ נכנס למלחמה בגלל שהניח שהיא תהיה קצרה ומוצלחת – מודל וונצואלה. הוא הקשיב להערכות המוטעות של נתניהו ולרחשי ליבו, ולא להערכות של המודיעין האמריקאי.

ממשל טראמפ רוקן מתוכן את המועצה לביטחון לאומי, את משרד החוץ, ועוד גופים שתפקידם לייעץ ולהתוות מדיניות. התוצאה היא מדיניות קצרת רואי שאינה מתבססת על דבר.

למרות כוחה הצבאי האדיר, ארה"ב אינה יכולה לכפות שינוי משטר על טהרן ללא פלישה קרקעית מסיבית, ואינה יכולה לפתור את המשבר הכלכלי העולמי שמתפתח בעקבות ההחזקה האיראנית בצוואר הבקבוק של מצרי הורמוז.

ארה"ב התגלתה כגורם שהעמיד את מדינות המפרץ כמטרה איראנית ולא כגורם שיגן עליהן מהשכן המסוכן. בשלב זה לא ברור אם טראמפ ילך לעסקה פחות טובה מזו שהוצעה לו לפני המלחמה או יסלים את העימות – ברירה בין שתי אפשרויות רעות. טראמפ לקח הימור להאמין לנתניהו – והפסיד בגדול.

איראן:

בטווח הקצר המשטר האיראני פועל בחוכמה ומצליח לנצל משאבים נחותים להשגת מנופים מרשימים. אבל האיראנים סופגים גם אבדות קשות, כולל כ-1500 אזרחים הרוגים. בטווח הארוך איראן תצא מן המלחמה הזו ענייה יותר, מבודדת יותר, וכמי ששברה את מעט האמון שמי משכנותיה עוד שמר לה.

אזרחי איראן גם הם ייצאו ככל הנראה מן המלחמה עם עוד פחות סיכוי להחליף את משטרם העריץ. כלומר: מה שרע לאינטרס הלאומי של ישראל וארה"ב גם רע לאיראנים. זה לא משחק סכום אפס אלא משחק סכום מינוס. 

ארה"ב התגלתה כגורם שהעמיד בסכנה את מדינות המפרץ ולא כגורם שיגן עליהן מהשכן המסוכן. כרגע לא ברור אם טראמפ ילך לעסקה פחותה או יסלים את העימות. טראמפ לקח הימור להאמין לנתניהו – והפסיד בגדול

מדינות המפרץ והקהילה הבינלאומית:

הקהילה הבינלאומית עומדת מול שורת משברים שגרמה המלחמה. משבר הנפט הוא רק קצה הקרחון. מחסום הייצוא של תעשיית הדשנים הענקית שמרוכזת במפרץ, למשל, עלול להביא בעקבותיו למחסור חמור באספקת המזון העולמית. והמרכז המסחרי, התיירותי והתעופתי במדינות המפרץ נבנה על הנחות של יציבות ושלום – בניגוד לשאר האזור.

מעבר למשבר הכלכלי – מלחמת המזה"ת הראשונה הופכת תוקפנות בינלאומית לנורמה, מערערת את ברית נאט"ו שהיוותה את בסיס היציבות של המערב, וממוטטת את החוק הבינלאומי כבסיס ליחסים הין מדינתיים.

בנוסף לאלה, הקונספציה האסטרטגית של מדינות המפרץ, שנסמכה על הגנה אמריקאית, על ניהול יחסים סבירים עם איראן, ועל התקרבות (של חלק) לישראל – נכשלה במבחן התוצאה: ארה"ב וישראל גרמו להתקפתם ואיראן תוקפת.

לבנון והפלסטינים:

כרגיל, לבנון והפלסטינים הן הקורבנות של כמעט כל מלחמה באזור. לבנון מתנגדת לתקיפות חזבאללה, יוצאת בהכרזות חסרות תקדים על הצורך לפרק את הארגון מנשקו ועל מוכנות לדון עם ישראל – אך בירושלים אין עם מי לדבר.

המודל של לבנון כעזה – טיהור אתני, הרס וכיבוש – מתקדם כאילו אין ברירה. בגדה הפלסטינים סובלים ממתקפה יומיומית של טרור המתנחלים, בתמיכה פסיבית או אקטיבית של הממשלה ושל צה"ל. בעזה ההגבלות הדרקוניות על הסיוע מאיימות לחדש את הרעב ההמוני. והעולם? עסוק במלחמה.

הקונספציה האסטרטגית של מדינות המפרץ, שנסמכה על הגנה אמריקאית, על ניהול יחסים סבירים עם איראן, ועל התקרבות (של חלק) לישראל – נכשלה במבחן התוצאה: ארה"ב וישראל גרמו להתקפתם ואיראן תוקפת

המנצחים

המשטר האיראני:

לכאורה, המשטר האיראני ספג מכות אנושות. איראן איבדה את "ראש הנחש" – אייתוללה עלי ח'אמנאי, ועוד רבים מן השורה הראשונה של המנהיגים המדיניים ומשמרות המהפכה. אבל המשטר באיראן הוא מוסד ולא אנשים. הוא מוסד חזק המבוסס על ברית רעיונית ואינטרסנטית בין הממסד הדתי הפונדמנטליסטי לבין משמרות המהפכה.

התקיפות אמנם שינו את שיווי המשקל בין שני כוחות אלו, אך לא את יציבותם. המשטר האיראני מצליח בינתיים למקסם את הכלים שברשותו בכדי להפוך את המלחמה לסכסוך א-סימטרי, שבו הוא קובע את כללי המשחק; כללי משחק שיאפשרו לו לכפות הסכם חיובי מבחינתו, או מלחמת התשה ארוכה שתוריד (כלכלית) את העולם על הברכיים. והמטרה העיקרית ככל הנראה כבר הושגה: הישרדות וביצור המשטר מול אויבים חיצוניים, אך בעיקר פנימיים (העם האיראני).  

ממשלת ישראל:

כמו באיראן, המטרות הראשיות של ממשלת ישראל אינן תואמות את המטרות הלאומיות של ישראל כמדינה. אמנם ברור כיום שהמלחמה לא שינתה מאום במצב הרעוע של הקואליציה בסקרים, אבל זו לא הייתה מטרתה העיקרית מבחינת הקואליציה. המלחמה מאפשרת, ותאפשר עוד יותר בהמשך, את הקרסת הדמוקרטיה הישראלית.

התמיכה הנמוכה בקואליציה לא תשנה אם הבחירות לא יהיו חופשיות והוגנות. הממשלה כבר עובדת קשה על ערעור סמכויות בית המשפט וועדת הבחירות, וסביר להניח שהצעד הבא יהיה ניסיון לפסילת המפלגות הערביות, בתואנות שווא של פגיעה במאמץ המלחמתי ובגידה.

אמנם ברור שהמלחמה לא שינתה מאום במצב הרעוע של הקואליציה בסקרים, אבל זו לא הייתה מטרתה העיקרית של הקואליציה. המלחמה מאפשרת, ותאפשר יותר בהמשך, את הקרסת הדמוקרטיה הישראלית

בני גנץ ויאיר לפיד, מן הסתם, יירו לעצמם ברגל ויתמכו בהצעה. התוצאה תהיה ניצחון מובטח לקואליציה בטווח קצר, ומלחמת אזרחים בטווח ארוך יותר. אבל מי סופר? הממשלה גם משתמשת בערפל הקרב להמשך האג'נדה התקציבית שלה, לחזרה להרעבת הרצועה ולתמיכה בפועל בפעולות הטרור של מיליציות המתנחלים בגדה.

חמאס וחזבאללה:

המלחמה סילקה מסדר היום את השלב השני של תוכנית טראמפ לעזה. הסטטוס קוו טוב לנתניהו אבל גם טוב לחמאס, שבהיעדר אלטרנטיבה שלטונית, בהיעדר תשומת לב עולמית, ובהיעדר הדרישה להתפרק מנשקו – מבסס את שליטתו ברצועה מחדש.

נתניהו הוא נכס לחמאס ממש כשם שהארגון הוא נכס לנתניהו. בצפון, המלחמה עם איראן נתנה לחזבאללה תירוץ לחזור להילחם בישראל ולהדגים, שלמרות החלשתו הוא עוד יכול להטיל טרור על צפון ישראל.

מדיניות ישראל – הפצצות מסיביות בביירות ובדרום, הרג המוני של אזרחים, וכיבוש מחדש של הדרום, משחקים לידי האינטרס של חזבאללה. הם עוזרים לארגון לחדש את תדמיתו כ"מגן לבנון" ומפרקים את הלגיטימיות הפוליטית של הנשיא ושל ראש הממשלה לפעול נגד הארגון השיעי.

גם כאן, כמו בעזה, מה שסותר את האינטרס הישראלי מתיישב היטב עם האינטרס של ממשלת ישראל – גם חזבאללה הוא נכס בדרך לסופר ספרטה. 

נתניהו הוא נכס לחמאס ממש כשם שהארגון הוא נכס לנתניהו. בצפון, המלחמה עם איראן נתנה לחזבאללה תירוץ לחזור להילחם בישראל ולהדגים, שלמרות החלשתו הוא עוד יכול להטיל טרור על צפון ישראל

האמרה ש"במלחמה אין מנצחים, יש רק מפסידים" אולי נכונה כשמדובר באינטרס הלאומי ובביטחון האזרחים – של ישראל, של איראן, של המזרח התיכון. אבל במלחמה זו יש גם מנצחים – כאלו ששמים את האידיאולוגיה הקיצונית שלהם והאינטרסים המפלגתיים והאישיים לפני טובת עמם. בסופו של דבר עם ישראל יבין את זה. בזמן? לא בטוח.

בועז אצילי הוא פרופסור למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, מתמחה בלימודי ביטחון וסכסוכי גבולות. בין הספרים שפרסם: Triadic Coercion: Israel’s Targeting of States that Host Non-State Actors (עם ונדי פרלמן) ו-Good Fences, Bad Neighbors: Border Fixity and International Conflict. בן-דודו של אביב אצילי שנפל בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה והושבה לישראל.