חבר סיפר לי לאחרונה על חוויות ילדותו מסיפורי יציאת מצרים. הוא אדם חילוני שכלל אינו מאמין בסיפור, אבל הסיפורים נצרבו עמוק בתודעתו האישית. אף שאינו מאמין בהם, הוא זוכר היטב מילדותו כיצד "הים נקרע ויצאנו משם".

כדי להבין את עוצמתו של הסיפור היהודי לדורותיו, ראוי להביא כאן את האגדה על ביקורו של נפוליאון בירושלים.

מסופר כי נפוליאון הגיע לעיר והסתובב ברחובותיה. היה זה יום תשעה באב, וברחובות הוא ראה להפתעתו אנשים יושבים אבלים, קוראים קינה עם שק ואפר על ראשם.

שאל אותם נפוליאון: "מדוע אתם אבלים?" אמרו לו התושבים כי הם מתאבלים על חורבן בית המקדש. הופתע נפוליאון ואמר להם: "אני מעולם לא נתתי הוראה להרוס לכם את בית המקדש". השיבו לו האבלים כי הדבר אירע לפני כ-1,700 שנים, ומאז הם מתאבלים בתקווה לכונן את מקדשם מחדש.

השיב להם נפוליאון: "אם אחרי מאות רבות של שנים אתם ממשיכים להתאבל על המקום הזה, אות וסימן הוא שהדבר יקר מאוד בעיניכם, ולכן אתם ראויים שיבוא היום וביתכם ייבנה מחדש"

השיב להם נפוליאון: "אם אחרי מאות רבות של שנים אתם ממשיכים להתאבל על המקום הזה, אות וסימן הוא שהדבר יקר מאוד בעיניכם, ולכן אתם ראויים שיבוא היום וביתכם ייבנה מחדש".

זיכרונות העבר הם יסוד קיומנו. אנחנו עם משפחתי; חוויות ה"ביחד" גיבשו חברה, והחברה בנתה עם. הזיכרונות, הסיפורים, השירים והפיוטים הם אלו שמייצרים את הזהות והתודעה.

החל מסיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני, דרך גבורת המכבים ונס פך השמן, חורבן בית המקדש, גבורת לוחמי מצדה והאגדות על חורבן הבית, ועד תור הזהב בספרד והגירוש – כל אלה הם סיפורים שיצרו מורשת ענפה המונחלת מדור לדור.

הגורל המשותף בנוי על זיכרונות מכוננים: סיפורי האבות, סיפורי גבורה, הטקסים היהודיים, הסיפור המקראי והאגדה התלמודית. רעיון החירות והגאולה יונק מן המקורות ומבליט את ההיסטוריה המשותפת שבראה אומה וציוויליזציה יהודית. אפילו רעיון "קיבוץ הגלויות" הוא ייחודי בהיסטוריה האנושית. הרי אין דבר כזה לחזור הביתה אחרי אלפיים שנות גלות. גלינו, ועכשיו אנחנו כאן. הזיכרונות עיצבו את האתוס הלאומי.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ…" – העברת המורשת היא תנאי הכרחי לשימור הזיכרון, בבחינת "דור לדור יביע אומר".

להגדה של פסח התווספו עם השנים יצירות וסיפורים חדשים, משום שאנו זקוקים לסיפורי גבורה, לסמלים ולזיכרון. גם בקידוש ליל שבת, הנערך על ידי רבים שאינם בהכרח מאמינים, מוזכרים "זכר ליציאת מצרים" ו"זיכרון למעשה בראשית". תרי"ג (613) המצוות נובעות אף הן מן הזיכרון הייחודי שלנו כעם.

הזיכרונות מחברים אותנו אל השלם, אל השייכות הקולקטיבית. אלו הם סיפורים שניתן להזדהות עימם, והם מהווים מקור של גאווה והשראה; זיכרונות על קורבנות המנצחים את אויביהם, את שונאיהם ואת מבקשי רעתם.

הזיכרונות מחברים אותנו אל השלם, אל השייכות הקולקטיבית. אלו הם סיפורים שניתן להזדהות עימם, והם מהווים מקור של גאווה והשראה; זיכרונות על קורבנות המנצחים את אויביהם, את שונאיהם ואת מבקשי רעתם

רבים מאיתנו זקוקים לסיפור שיש בו נס, גאולה והשגחה אלוהית – משהו שנותן גאווה ועוצמה לטובים, מכריע את הרעים ומרומם את הנפש.

כל מי שמספר סיפור יוצר זיכרון. אברהם יהושע השל ביטא זאת בספרו "אלוהים מאמין באדם" כשכתב כי "את היהדות אפשר לקיים רק כל זמן שהיא חיה". הזיכרונות יוצרים את התשתית לתרבות המתהווה. התרבות היא כל מה שהאדם יוצר בסביבתו: היא מתפתחת ומשנה צורה, מושפעת מן הסביבה ועונה על מאווים ורצונות. היא פורצת דרך, משתנה ללא הרף ומצטרפת לסיפור הגדול.

פרופ' יגאל בן נון מדגיש בספרו "מתי הפכנו ליהודים", כי "ההפרזה, השעשוע, המשחק, הנועזות והרטוריקה, הם לחם חוקה של האגדה התלמודית". הדרשנים התחרו בכישרונותיהם כדי לענות על צימאון נפשי, לספק סיפורים ולרתק את קהל השומעים. הסיפורים הללו עיצבו את התודעה, חיזקו את תחושת השייכות ובנו מיתוסים שלאורם התחנכו דורות רבים.

רבים מן הסיפורים לא התרחשו מעולם, וייתכן שגם הדרשנים עצמם לא האמינו בהם, אבל הם ריתקו את שומעיהם ושירתו את הצורך בחיזוק האמונה. הם נועדו לסייע להתמודד מול מצוקות ולטעת תחושת ביטחון במאמינים. רבים הסתמכו על הגישה המובאת במדרש:

"דורשי רשומות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומידבק בדרכיו"

(ספרי דברים, פסקת מ"ט)

מנגד, הוגים יהודים כדוגמת הרב סעדיה גאון, הרב שרירא גאון, הרמב"ם ואחרים, חששו שמא חסרי ההבנה השומעים את סיפורי האגדות יאמינו לבדיה ויחשבו שמדובר בסיפור אמיתי, ולכן הזהירו את הציבור שלא להתייחס אליהם כפשוטם.

הרמב"ם אף הרחיק לכת כשקבע (בהקדמתו לפרק "חלק" בפירושו למשנה) כי המאמינים באגדות כפשוטן הם "כת של עניי הדעת, ויש להצטער עליהם ועל סכלותם… הם לא הבינו את החוכמה והם רחוקים מן התבונה".

ההגדה של פסח, אם כן, היא יצירה אמנותית מופתית – מחזה חינוכי שיש בו עלילה מעוצבת ודרמה כתובה היטב. זהו סיפור שיש בו מוסר השכל, המסייע לעיצוב הזהות הקולקטיבית. גם מי שאינו מאמין בסיפורי ההגדה, מודע לתרומתה לעיצוב החיים הלאומיים, לביסוס רעיון החירות ולשמירה על רציפותה של המורשת היהודית לדורותיה.

ההגדה של פסח היא יצירה אמנותית מופתית – מחזה חינוכי שיש בו עלילה מעוצבת ודרמה כתובה היטב. זהו סיפור שיש בו מוסר השכל, המסייע לעיצוב הזהות הקולקטיבית

ואולם, דווקא בימים שבהם נדמה כי העבר ומעשיו המקראיים הולכים ומשתלטים על עתידנו, ראוי להזכיר את דבריו של הסופר ס. יזהר: "אנחנו זוכרים את העבר, ולא שבים אליו". בעולמנו המורכב, לא כל דבר ניתן לפתור באמצעות "מכות". חזון השלום של נביאי ישראל איננו רק נחלת העבר, אלא הוא הכרח קיומי עבורנו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.