שעה שאנו שוהים במקלט, חרדים לחיינו, ממשלת ישראל מטיפה לנו בתוקף שנשכיל לעבור באינטנסיביות עצומה את תמצית החוויה היהודית – מסף שואה ועד שערי ישועה. כביכול, שאלת קיומנו היא זו שנפתרת פה אחת ולתמיד, עם גאולה שלמה וסכנה שחלפה ועברה לה לעולמים.

אלא שלדאבון לב, המצב הנוכחי מציף בנו דווקא תחושות של בלבול, חרדה, בדידות, ייאוש והחמצה. וכל זאת למה? בשל ריבוי הפרדוקסים והפנטזיות שהוא מכיל – עד כדי מריטת שערות.

וזאת, לא רק בגין התהייה המרה מה בצע היה בחיסולו של עלי חמינאי (שהוציא פסק הלכה נגד הפעלת נשק גרעיני) – חיסול שהביא עלינו את שלטון בנו, מוג'תבא חמינאי, מנהיג שעלול להיות קיצוני הרבה יותר. לא רק בכך מדובר.

לדאבון לב, המצב מציף בנו דווקא תחושות של בלבול, חרדה, בדידות, ייאוש והחמצה. וכל זאת למה? בשל ריבוי הפרדוקסים והפנטזיות שהוא מכיל – עד כדי מריטת שערות

השאלה מהותית ועמוקה אף יותר: מדוע בעצם פתחנו במלחמה? מהי תכליתה, ומהן מטרותיה? והאם אין מדובר פה אך ורק בשליט הנמלט ממשפטו ומאחריותו – זה שללא בושה דורש מהאזרחים להפגין חוסן ולהפסיק "להתקרבן"? מסתבר, אם כן, כי מעבר לחבוי, לנסתר, ללא-נודע ולמוכחש – רבים הם הפרדוקסים.

הנה עוד פרדוקס: השבוע התפרסמו דיווחים שלפיהם שוקלים בארה"ב ובישראל מבצע קרקעי לטיפול באיום המרכזי – מצבור האורניום המועשר ברמה גבוהה (60%), זה שאולי ניתן היה להוציאו מחוץ לאיראן במסגרת הסכם.

אלא שבמקרה שבו המשטר האיראני יישאר על כנו (כפי שאכן מסתמן), עלולה להתפתח בעקבות כך בעיה קשה דווקא עבור נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובן בריתו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. שכן, תקיפה מעין זו תהווה תמריץ גדול עוד יותר עבור המנהיגים האיראנים שישרדו את המלחמה לנסות ולהאיץ את הפיתוח הגרעיני ולפרוץ קדימה, וזאת כדי לשוב ולבנות מחדש מאזן הרתעה מול ארה"ב וישראל.

ועוד פרדוקס: לדברי הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, "יש הישגים כבירים בשמי טהרן, אך המשטר באיראן לא מראה עדיין סימני כניעה". מכאן נשאלת השאלה: האם לפי תוכניות המטכ"ל, מטרות המלחמה אמנם כוללות את הפלת המשטר באיראן? והאמנם הדבר אפשרי?

שלטון חדש משמעותו יחסים חדשים – אך האמנם בשעה שכולם אוחזים זה בגרונו של זה, ניתן בכלל "לרקום" יחסים כאלה? ושמא להפך, שינוי המשטר רק יביא עמו כאוס ואנרכיה? והאנרכיה הזו, האם היא טובה לנו, לארה"ב ולמדינות הערביות המתונות, או שמא היא רעה לכולם?

האם עלינו להצטער שהמשטר שאת מגבלותיו אנו כבר מכירים ילך, או שמא זהו מזל גדול? והאם התרחשות בסדר גודל כזה בכלל נמצאת בשליטתו של מישהו?

האם עלינו להצטער שהמשטר שאת מגבלותיו אנו כבר מכירים ילך, או שמא זהו מזל גדול? והאם התרחשות בסדר גודל כזה בכלל נמצאת בשליטתו של מישהו?

ולפניכם דוגמה נוספת: ידוע לכול כי כמה שלא נוסיף ונרבה לרוצץ את "ראש הנחש" – לבסוף יוסר "האיום האיראני" אך ורק באמצעות הסכם. אותו הסכם שכבר עמד על הפרק, ומהכרעה בו התחמקו, כנראה, שני הצדדים.

יש, אם כן, לשאול: מתי יושגו אותם סימני התפכחות דרושים? האם בכלל נדע מתי יש להפסיק את ההתקפות על טהרן? מתי נשכיל להיגמל מאותם סימפטומים של שיגעון גדלות, מהשחצנות, מההתנשאות ומהאגרסיביות שלנו, ומאי-כיבוד המציאות?

שכן, מצד אחד, המכות שאנו מנחיתים מכבידות יותר ויותר; אך מצד שני, בהטחת ראש הזויה בקיר – כך גם גוברת ההתאבדות שלנו עצמנו, והכול תוך הרחקת כל סיכוי להסכם בר-קיימא.

ועוד פרדוקס: הנשיא טראמפ, המוקסם ומכושף על ידי סיסמאות ותאוות גדלות, דורש כניעה מוחלטת. בכך הוא יקים מנהיגות איראנית נגררת, החשופה לחלוטין לניצול לרעה מצידו.

האם לא נחזה שוב באותה מחזוריות חסרת מוצא מהעבר? האמריקאים יעלו לשלטון "בובה", כפי שעשו ב-1953 עם מוחמד רזא שאה פהלווי מחשש לאובדן השליטה בנפט – וזה, לימים, יוחלף אולי שוב במהפכה אסלאמית? האם אין לפנינו חזרה מסוגננת של הגורל, שמקורה בתאווה אנושית להיות כאלוהים?

ועוד: לרבים נדמה כי נתניהו הוא הקבלן והמוציא לפועל של מדיניותו הלאומית המוצהרת, רבת השנים, נגד "האיום האיראני". אך נתניהו מעולם לא היה גורם פסיבי ביחס לאיום זה; הוא היה שחקן מרכזי בעיצובו ובהעצמתו – בין השאר, בגין השפעתו על טראמפ לצאת מהסכם הגרעין המקורי.

נתניהו מעולם לא היה גורם פסיבי ביחס לאיום זה; הוא היה שחקן מרכזי בעיצובו ובהעצמתו – בין השאר, בגין השפעתו על טראמפ לצאת מהסכם הגרעין המקורי

נתניהו, במטרה להבטיח את שלטונו, דאג להקצין את האיום האיראני, מה שהגביר את הדריכות באיראן ביחס למתרחש אצלנו, ודרבן אותם לשדרג את יכולות חזבאללה וחמאס. נתניהו הוא, אפוא, שחקן מפתח בעיצוב המציאות המאיימת; אלא שהנה, את אותה מציאות ממש שהוא עיצב במו ידיו – עתה הוא קם וקורא להכרית.

ופרדוקס נוסף: דומה שישראל איננה עוד דמוקרטיה. שכן, הממשלה – שמעולם לא קיבלה על עצמה אחריות לטבח השבעה באוקטובר ושמסרבת לאפשר חקירה של המחדל וההפקרה – מקבלת החלטות על חיים ומוות של המונים באין אופוזיציה חזקה ובחסות מצב חירום מתמשך.

בחסות אותו מצב ממש, היא מגבירה את קצב ההפיכה המשטרית ומנהלת מסע נקמה במיליוני אזרחים שלא בחרו בה. ואותם אזרחים, הנתונים באימה קיומית מפני הטילים האיראניים, חשים כי אימתם מפני ממשלתם שלהם, ואי האמון העמוק כלפיה, גדולים שבעתיים.

לא בכדי, אם כן, ככל שחולפים ימי המלחמה מול איראן, אנו חשים בעיקר באלימות, בהגזמה, בבזבוז ובמרקנטיליזם האמריקאי.

נראה כי השד עצמו היתל בנו, אם לבסוף השיג אותנו הפרדוקס הגדול מכולם: הרעשנו את עצמנו ואת כל תולדות המאה הזאת, הרגנו ונהרגנו, וכמעט שהבאנו את העולם כולו אל סף מלחמת עולם – וכל זאת רק כדי לקיים פה משטר חולה.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.