ב-6 באוגוסט 1623, אחרי 18 יום של דיונים, עשן לבן עלה מהקפלה הסיסטינית בקריית הוותיקן. זו הייתה קונקלווה מתישה באמצע הקיץ הרומאי, כשמגפת מלריה משתוללת בעיר. שמונה קרדינלים מתו במהלכה או זמן קצר אחריה, ובסיומה נבחר מפאו ברבריני להיות האפיפיור ה-235 במקומו של גרגוריוס החמישה עשר.
הוא בחר לעצמו את השם אורבנוס השמיני, ומייד הזמין את הפסל והצייר ג'אן לורנצו ברניני בן ה-24 לפגישה, ובישר לו: "אתה בר מזל שנבחרתי להיות אפיפיור, ולנו יש מזל שאתה חי בתקופת הכהונה שלי".
הקרדינלים מאמינים שאפיפיור נולד כזה, ושתפקידה של הקונקלווה – הכנס לבחירת האפיפיור החדש – הוא לאתר אותו. זהו תיאור רוחני יפה, אבל לתפקיד יש, ובטח אז, צדדים נוספים רבים.
רומא הייתה אז מרכז העולם הנוצרי, בתקופה סוערת אחרי עליית הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור היה מנהיג פוליטי, מדינאי, איש דת וגם אוצר אומנות.
לאורבנוס היו תוכניות מהיום הראשון שלו על הכס הקדוש. הוא רצה להשאיר חותם ויזואלי ברור על הוותיקן ועל רומא, וברניני היה האיש שאמור היה להעניק לו תהילת עולם
בידיו היו הכוח והממון לעצב את פני התקופה ואת פני רומא, ולאורבנוס היו תוכניות מהיום הראשון שלו על הכס הקדוש. הוא רצה להשאיר חותם ויזואלי ברור על הוותיקן ועל רומא, וברניני היה האיש שאמור היה להעניק לו תהילת עולם.
את התקופה הזו ואת שיתוף הפעולה הפורה שנמשך כמעט 21 שנים, חוגג פלאצו ברבריני – הארמון המשפחתי שהפך למוזיאון לאומי ברומא – בתערוכה "ברניני בברבריני", המציגה עד 14 ביוני. בתחנות המטרו בעיר ניתן לראות את הפוסטרים היפים של התערוכה, לצד מונומנטים מפוארים שהותירה התקופה.
גם לחובבי אומנות ואוהבי רומא יש מזל שמפאו נבחר, ובחר את ברניני להיות הכוח האומנותי של כהונתו. בלעדיהם, רומא לא הייתה הופכת לרומא כפי שהיא נראית היום.
מסי ורונאלדו של הבארוק
מלבד הפטרון והאומן, ישנה צלע שלישית בסיפור המרתק על כוח ואומנות. בתערוכה מוצגים מספר רישומים מרהיבים של פרנצ'סקו בורומיני, גדול הארכיטקטים של התקופה; האיש שעבד עם, לצד, ולעיתים קרובות מול ברניני באותן שנים.
בתערוכה מוצגים מספר רישומים מרהיבים של פרנצ'סקו בורומיני, גדול הארכיטקטים של התקופה; האיש שעבד עם, לצד, ולעיתים קרובות מול ברניני באותן שנים
פלאצו ברבריני עצמו תוכנן על ידי שניהם, וכולל עבודות משותפות וגרמי מדרגות מהוללים. האזור הסמוך, הקווירינאלה, מרכז כמה מהעבודות החשובות שלהם.
המראה של רומא הוא בעיקרו מראה של תקופת הבארוק. זו רומא של ברניני ובורומיני, של הקשר המיוחד והמורכב ביניהם, ושל האפיפיורים שהפקידו את הפרויקטים המרכזיים בעיר בידיהם.
הם נולדו בהפרש של עשרה חודשים ועבדו בעיר במשך עשרות שנים. בשנים הגדולות שלהם הם היו כמו מסי ורונאלדו: שני ענקים שהתחרו זה בזה ושאפו להיות הטובים ביותר. התחרות הפרתה ודרבנה אותם. לפעמים הם הכירו בגדולת היריב ועבדו איתו, אך לעיתים זו הייתה תחרות ארסית של ממש שגבתה מחיר אישי כבד.
התערוכה המומלצת היא נקודת מוצא מצוינת לסיור בעיר בעקבותיהם. הם הותירו יצירות מופת, לעיתים במרחק זעיר זו מזו. ניתן להתחיל את המסע בפיאצה ברבריני שליד הפלאצו, שם ניצבות שתי מזרקות של ברניני.
האחת, הגדולה במרכז הכיכר, היא מזרקת טריטון; והשנייה, הצנועה יותר בתחילת ויה ונטו, היא מזרקת הדבורים – סמלה של משפחת ברבריני. שתי העבודות הוזמנו על ידי אורבנוס השמיני בשנים האחרונות לכהונתו.
הוא השתמש בברניני כדי לפאר את האמונה, את המשפחה ואת העיר. המזרקות, שנועדו לשמש את התושבים, נושאות את סמלי המשפחה והפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני ב-400 השנים האחרונות.
התערוכה המומלצת היא נקודת מוצא מצוינת לסיור בעיר בעקבותיהם. הם הותירו יצירות מופת, לעיתים במרחק זעיר זו מזו. ניתן להתחיל את המסע בפיאצה ברבריני שליד הפלאצו, שם ניצבות שתי מזרקות של ברניני
ילד הפלא שכבש את הוותיקן
ברניני נולד בנאפולי ב-1598 לפייטרו, אב פסל מוכשר בפני עצמו, ונודע מגיל צעיר כילד פלא. כבר בגיל שמונה הוא נפגש עם האפיפיור פאולוס החמישי וצייר במהירות רישום של השליח פאולוס. האפיפיור הכריז עליו באותו מעמד כיורשו של מיכלאנג'לו, והמיתוס נולד – שילוש חדש של אפיפיור שמעביר את המגע האלוהי ממיכלאנג'לו לברניני.
הוא הגיע לרומא, שהייתה אז שילוב מרתק של מרכז העולם ומוקד של כוח וכסף, אך במקביל גם עיר פרועה של אלימות, תככים ויצרים. הכוכב של אותם ימים היה קרוואג'ו, צייר גאון ונפש אלימה ומיוסרת, שצייר דרמות מדממות. ברניני ראה, הושפע ואימץ את הדרמה.
בתערוכה מוצג הפסל של סן לורנצו, אותו פיסל ברניני בגיל 19 בהזמנת מפאו ברבריני. הפסל, שהוא מחווה של ברניני לקדוש שנושא את שמו, מהווה מפתח להבנת יצירותיו הגדולות. ניתן לראות בו את האיכות הטכנית המהממת, הפיכת השיש לחומר גלם מתמסר כפלסטלינה, והיכולת לפסל כל מרקם מחתיכת סלע.
לאורך השנים, ברניני פיסל את הגוף האנושי, שיער, בגדים, תחרה, דמעות, סדינים ומזרנים בקלילות, כאילו אין צורך לחצוב אותם מהאבן.
בגיל 19 הוא לא נרתע מלתאר את לורנצו העולה על המוקד, כשמתחתיו משתוללות הלהבות. האומן הצעיר פיסל אש כאילו מדובר במשימה פשוטה, והפך את העינוי לאקסטזה גופנית ודתית. די ברור מצפייה בפסל הזה, ובפסל הסמוך של סן סבסטיאן מאותה תקופה, שברניני נולד פסל – והעולם רק היה צריך לגלות את זה.
בגיל 19 הוא לא נרתע מלתאר את לורנצו העולה על המוקד, כשמתחתיו משתוללות הלהבות. האומן הצעיר פיסל אש כאילו מדובר במשימה פשוטה, והפך את העינוי לאקסטזה גופנית ודתית
עד ברניני, פסלי הרנסאנס תיארו את הגיבורים כקרובים לאלוהים (דוד של מיכלאנג'לו, למשל) או כמכובדים ופורמליים. ברניני הפך אותם לאנושיים.
כשהוא פיסל את שיפיונה בורגזה – אחיינו של פאולוס החמישי, פטרון חשוב ואדם רחב מידות – הוא הותיר כפתור אחד רכוס רק למחצה. כך יכול היה לרמוז לממדיו של האציל, ובו-זמנית להפגין את הווירטואוזיות שלו.
תחום נוסף שבו הצטיין היה יצירת קשרים. ברניני היה הפסל המוכשר בדורו, אך גם ידע להתחבר למוקדי הכוח, למממנים ולקובעי הטעם.
הוא היה אדם מקסים, אשף ביצירת קשרים, כריזמטי ואיש מכירות מעולה. לאותם אנשים שישבו בארמונות האצולה ובוותיקן היו מספר מטרות: להאדיר את שמם, להותיר חותם על מבני העיר, וגם לקדם את האמונה הקתולית.
אחרי פרוץ הפרוטסטנטיות בצפון אירופה ב-1517, הגיעה הקונטר-רפורמציה הקתולית. במועצת טרנטו, שהתכנסה באמצע המאה ה-16, הוחלט שהאומנות תשרת את האמונה.
מטרת האומנות הדתית, כך נקבע, היא ללמד, להעניק השראה למאמין ולשמש תעמולה לכנסייה הקתולית. אומנות דתית צריכה להיות מובנת, ריאליסטית, ומעל לכל – לעורר רגשות דתיים עזים
מטרת האומנות הדתית, כך נקבע, היא ללמד, להעניק השראה למאמין ולשמש תעמולה לכנסייה הקתולית. אומנות דתית צריכה להיות מובנת, ריאליסטית, ומעל לכל – לעורר רגשות דתיים עזים.
המוני המאמינים, שרובם לא ידעו קרוא וכתוב, הגיעו לכנסיות בימי ראשון ויכלו לראות את סיפורי התנ"ך והברית החדשה קמים לתחייה מול עיניהם: מהבשורה למרים, דרך נפלאות ישו ומעשי השליחים, ועד לסבלם של הקדושים.
הבתולה, הקדושים המעונים, והרבה מאוד מלאכים שהוצבו בכל פינה, הפכו לכלי להתחזקות. "זו התקופה של הקונטר-רפורמציה", אמר מבקר האומנות ולדמר יאנושצ'אק. "ברנסאנס, תפקיד האומנות היה להיות יפה, אסתטית ואצילית. בבארוק התפקיד היה שאנשים ישימו לב; לתפוס אותם בדש בגדם ולגרור אותם לכנסייה".
החופה המפוארת וזרעי הקנאה
התערוכה מתארת את הקשר של ברניני עם אורבנוס השמיני, ששיאו היה העבודה בבזיליקת סן פייטרו (פטרוס הקדוש) בוותיקן. הבזיליקה החדשה, שנבנתה מעל קברו של השליח במקום הבזיליקה המקורית מתקופת קונסטנטינוס, התהדרה בכיפה המפוארת של מיכלאנג'לו.
זהו אחד מסמלי העיר הבולטים ששומר על קו רקיע נמוך גם כיום. אין כמו לשהות במלון צנוע בשכונת אורליו, רק כדי לגלות את הכיפה מבצבצת בכל פעם שיוצאים, חוזרים או קופצים למאפייה המקומית כדי לקנות פיצה על המשקל.
הכיפה מבצבצת במפתיע באין ספור מקומות בעיר: מעבר לנהר, בין הגשרים, בפארקים ומראשי הגבעות. היא תמיד מרשימה, תמיד שולטת בפרופורציות שלה, אבל גם נראית שונה בכל פעם, תלויה באור ובמזג האוויר
הכיפה מבצבצת במפתיע באין ספור מקומות בעיר: מעבר לנהר, בין הגשרים, בפארקים ומראשי הגבעות. היא תמיד מרשימה, תמיד שולטת בפרופורציות שלה, אבל גם נראית שונה בכל פעם, תלויה באור ובמזג האוויר.
אורבנוס רצה אלמנט בתוך הכנסייה, מתחת לאותה כיפה, שיהיה ראוי לכבוד העצום הזה. ברניני, בן 24 בלבד, קיבל את הג'וב החלומי והחל בבניית הבלדקינו – החופה המפוארת.
מדובר ב-30 מטרים של עץ, ארד, נשרים ועמודים מסתלסלים בשחור וזהב, שמשלבים פיסול ואדריכלות (לצד אזכור ברור לדבורים של בית ברבריני). זה היה הרגע שבו הבארוק הגיע לרומא במלוא עוצמתו והפך לטעם השולט.
בתערוכה מופיעים רישומים והכנות לחופה ולאלמנטים נוספים בבזיליקה, וחלקם שייכים לבורומיני, שהיה ארכיטקט מנוסה בהרבה מעמיתו. השניים עבדו יחד על הבלדקינו, ולדעת היסטוריונים בורומיני תרם יותר לתכנון המבנה הענק, אך ברניני היה זה שקיבל את כל הקרדיט – וגם שכר גבוה פי עשרה. כאן נזרעו זרעי הקנאה.
לצורך הקמת החופה, אגב, נלקחו חלקי ארד מהפנתאון, מה שהוליד את האמרה המפורסמת ברומא: "מה שלא עשו הברברים, עשה הברבריני".
בבזיליקה ישנה גם קפלה בעיצובו של ברניני ופסלים רבים, שהבולט שבהם הוא פסל ענק של אורבנוס השמיני. מחוץ למבנה נפרסת פיאצה סן פייטרו, המעוצבת כשתי כפות ידיים המחבקות את המאמינים מרחבי העולם
בבזיליקה ישנה גם קפלה בעיצובו של ברניני ופסלים רבים, שהבולט שבהם הוא פסל ענק של אורבנוס השמיני. מחוץ למבנה נפרסת פיאצה סן פייטרו, הכיכר העצומה שתכנן ברניני מאוחר יותר, המעוצבת כשתי כפות ידיים המחבקות ומקבלות את המאמינים מרחבי העולם הנוצרי.
21 שנים כיהן אורבנוס כאפיפיור, ואלו היו השנים הפוריות ביותר של ברניני. הוא הוצף בהזמנות, והסטודיו שלו עבד ללא הפסקה כדי לעמוד בביקוש.
הגאון המיוסר ששבר את הכללים
העבודה על הבלדקינו הייתה רגע נדיר בקריירה ובחייהם של ברומיני וברניני, רגע שבו שני היוצרים הצעירים שיתפו פעולה ונעזרו זה בזה. התוצאה אומנם מסחררת מבחינה אומנותית וטכנית, אבל משם הם החלו להתחרות על מעמד, על עבודות, על קרבה לבעלי ההון, וגם להתרחק זה מזה סגנונית.
לא רחוק מפלאצו ברבריני נמצאת כנסיית סן קרלו אלה קוואטרו פונטנה (San Carlo alle Quattro Fontane), בתכנונו של בורומיני. כמו כנסיות רבות בעיר, גם היא משויכת לזרם הבארוק; אבל בעוד שכנסיות וקתדרלות אחרות "צועקות" את הכסף, הכוח והכבוד של המסדרים הדומיננטיים, זו של בורומיני לוחשת את האמונה.
חלק מהכנסיות הגדולות נועדו להרשים, לעיתים עד כדי גודש בלתי נסבל, ואילו בורומיני תכנן כנסייה פעוטה בגודלה ומפוארת בצניעותה עבור מסדר קטן. החזית שלה אלגנטית, שופעת קווים עגלגלים, הפנים אינו עמוס, וגולת הכותרת היא התקרה והכיפה.
גם בורומיני היה נוצרי מאמין, וקל לזהות בעבודותיו את הרצון לעורר רגש דתי. המבט בכנסייה נמשך כלפי מעלה, אל עבר הכיפה האליפטית שמורכבת מצורות המשתלבות בהרמוניה ומכוונות ליונת רוח הקודש
כמו ברניני, גם בורומיני היה נוצרי מאמין, וקל לזהות בעבודותיו את הרצון לעורר רגש דתי. המבט בכנסייה נמשך כלפי מעלה, אל עבר הכיפה האליפטית שמורכבת מצורות המשתלבות בהרמוניה ומכוונות ליונת רוח הקודש. זו כנסייה מרגשת, ומהווה נס ארכיטקטוני בהתחשב במגבלות התקופה והחלל.
אוהדיו של בורומיני טוענים שהוא לא היה זקוק לזהב ושיש כדי להרשים או ליצור אפקט רגשי; המבנה עצמו, ההרמוניה והשלווה הם המסר.
מבנה נוסף שתכנן הוא המגדל והכיפה בכנסיית סנט'איבו אלה ספיינצה (Sant'Ivo alla Sapienza), שנמצאת בין הפנתאון לפיאצה נאבונה. הכנסייה סגורה כרגע למבקרים מלבד שעתיים ביום ראשון, אך גם בה הטון מאופק: קווים מעוגלים המחקים צורות טבעיות, איפוק ועיטורים לבנים.
מבחוץ ניתן לראות את הצריח המיוחד, המעוצב בצורת חילזון המתרומם לרקיע. לאנשי התקופה, המגדל הזה נראה כמעשה כשפים. בורומיני הקדים את זמנו, מה שעורר קנאה וגרר תגובות עוינות מצד הציבור ועמיתיו למקצוע, כולל ברניני.
"ברניני אמר שהוא לא יכול לסבול שבורומיני מנסה לשבור את כל הכללים", כתב הביוגרף של ברניני. "הוא היה ארכיטקט ובונה מודלים מצוין, אבל סטה מהדרך יותר מדי".
"ברניני אמר שהוא לא יכול לסבול שבורומיני מנסה לשבור את כל הכללים", כתב הביוגרף של ברניני. "הוא היה ארכיטקט ובונה מודלים מצוין, אבל סטה מהדרך יותר מדי"
אומן אחר הצהיר שבורומיני היה "ארכיטקט גותי בור שהשחית את הענף", והוסיף: "האומנות שלו היא תוצאה של הזיה, פנטזיות בלתי ניתנות להגשמה".
למעשה, הפנטזיות הוגשמו במלואן, אבל עבור בורומיני כל פרויקט כזה לווה בדם, יזע ודמעות. הוא היה אאוטסיידר, טיפוס קשה ולא יציב. בניגוד לברניני, הוא לא הצטיין בכישורים חברתיים.
הוא היה מופנם, זועף, ולא פעם לא הובן על ידי אנשים שלא קלטו את גדולתו. בעוד שברניני ידע לשחק את המשחק ולמכור את עצמו, בורומיני היה הגאון שקשה לעבוד איתו. ועדיין, התרומה שלו – הישירה והעקיפה – לעולם הארכיטקטורה ולרומא היא מהגדולות שידעה העיר.
דוד, גוליית ואהבה אסורה
לברניני, לעומת זאת, הכול הלך בקלות. בתערוכה בפלאצו ברבריני ניתן להתרשם מהווירטואוזיות שלו ומהיכולת להפוך שיש לבדים עדינים. שורת ראשים של אפיפיורים ואצילי התקופה אולי לא נשמעת כשיא העניין, אבל התבוננות מקרוב מגלה את הגאונות וגם מלמדת על כוחו הפוליטי.
קפל בגלימה מעניק לפסל דינמיות; פה פתוח באמצע דיבור יוצר תחושה של חיים. היכולת שלו התבטאה לא רק בפיסול הפרטים הקטנים ביותר (כפתורים, שערות זקן), אלא ביציקת אנושיות ואישיות לתוך האבן. בנוסף, מוצגים ציורים שלו ודגם טרקוטה של פסל הפיל שנמצא בכיכר סנטה מריה סופרה מינרווה – אחת מיצירותיו הקלילות והמקסימות.
קפל בגלימה מעניק לפסל דינמיות; פה פתוח באמצע דיבור יוצר תחושה של חיים. היכולת שלו התבטאה לא רק בפיסול הפרטים הקטנים ביותר (כפתורים, שערות זקן), אלא ביציקת אנושיות ואישיות לתוך האבן
צפונה מפלאצו ברבריני נמצאת גלריה בורגזה, שמהווה מעין מקדש לפסלים הגדולים של ברניני (ומכילה גם חדר עוצר נשימה של ציורי קרוואג'ו). שם מוצגות יצירות המופת שהקנו לו את מעמדו.
![הפסל "דוד" מאת ג'אן לורנצו ברניני בגלריה בורגזה ברומא, איטליה, 2017 (צילום: Steven Zucker, Smarthistory co-founder, CC BY-NC-SA 2.0)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/04/32763091982_fda51769d0_o.jpg "הפסל "דוד" מאת ג'אן לורנצו ברניני בגלריה בורגזה ברומא, איטליה, 2017 (צילום: Steven Zucker, Smarthistory co-founder, CC BY-NC-SA 2.0)")
דוד, המוצג בשיאו של הקרב מול גוליית כשהוא שולח את האבן למצחו של הפלישתי, הוא פסל חי הרבה יותר מזה של מיכלאנג'לו. דוד של ברניני מתוח, ממוקד במטרה ואגרסיבי. "אם הוא היה מצייר את משה יורד מהר סיני, הוא היה מפסל אותו שובר את לוחות הברית ולא יושב", אמר ההיסטוריון סיימון שאמה על ברניני.
"דוד" הוא גם הפסל הגדול הנקי ביותר שלו. בלי מלאכים, התייפייפות או עומס. גוליית אמנם לא מופיע ביצירה, וגם לא ראשו הכרות (כמקובל אצל קרוואג'ו בחדר הסמוך), אבל הדרמה נוכחת לחלוטין. האבן, הקלע, החבלים, השרירים המתוחים, השפתיים הקמוצות והמבט למטרה. הצופה ממש יכול להבין את גודלו של היריב ולדמיין את האבן עפה ופוגעת בו.
האלימות העצורה ממלאת את החדר באופן דרמטי. ליד הנבל של הרועה הצעיר והמגן שמוטלים לרגליו, ניתן לראות את הבוהן של דוד חורגת מבסיס הפסל. "בלתי ניתן היה לעצור את התנופה הזו", אומר ברניני דרך השיש הלבן.
בחדר הראשון מוצג "חטיפת פרספונה", פסל מיתולוגי המתאר את חטיפתה לשאול על ידי פלוטו. האל רודף אחרי פרספונה המבועתת ותופס אותה, ואצבעותיו שוקעות לתוך ירכה באופן ריאליסטי ומצמרר. האקט האלים מתבטא בגידים מתוחים, בשר חשוף, דמעה ואחיזה אכזרית.
בחדר הראשון מוצגת "חטיפת פרספונה". האל רודף אחרי פרספונה המבועתת ותופס אותה, ואצבעותיו שוקעות לתוך ירכה באופן ריאליסטי ומצמרר. האקט האלים מתבטא בגידים מתוחים, בשר חשוף, דמעה ואחיזה אכזרית
ניתן להתעכב על אצבעותיו של פלוטו בבשרה של פרספונה במשך דקות ארוכות. פעם זה היה גוש שיש חסר צורה, אבל האומן ראה את הסיפור החבוי בו: השליטה, האגרסיביות, האימה, והניסיון הכושל לברוח – כל אלו מקופלים בארבע אצבעות הננעצות בירך רכה של אבן. מדובר בסיפור מיתולוגי, אך קשה שלא לתהות עד כמה היצירה מבטאת את נפשו הסוערת של האומן.
!["חטיפת פרספונה", פסלו של ג'אן לורנצו ברניני בגלריה בורגזה ברומא, איטליה (צילום: Jim & Robin, Steven Zucker, Smarthistory co-founder, CC BY-NC 2.0,)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/04/persipone.jpg ""חטיפת פרספונה", פסלו של ג'אן לורנצו ברניני בגלריה בורגזה ברומא, איטליה (צילום: Jim & Robin, Steven Zucker, Smarthistory co-founder, CC BY-NC 2.0,)")
הפסלים הללו נוצרו בהזמנת בורגזה בשנות העשרים לחייו של ברניני, כשהרגיש על פסגת העולם. הוא היה הפסל החשוב ברומא, מקושר היטב, הפטרון שלו היה האפיפיור, נשים אהבו אותו והוא הרוויח הון. מה כבר יכול להשתבש?
הפסל האחרון בתערוכה הושאל ממוזיאון ברג'לו בפירנצה. הכיתוב לצידו מצהיר: "זהו הפורטרט האיכותי ביותר של ברניני ואחד הגדולים ביותר בתולדות המערב". זו אינה הפרזה. התערוכה כולה מצוינת, אך היא מתגמדת מול פסל הראש וחלק הגוף העליון של קוסטנצה פיקולומיני בונרלי.
גם ללא רקע מוקדם, ניתן להרגיש שמדובר באהובתו של הפסל. קוסטנצה הייתה נשואה לאחד מעוזריו, אך זה לא מנע מהשניים לנהל רומן סוער, והפסל הוא פרי אותה אהבה אסורה.
הפורמט דומה לפסלי האפיפיורים והאצולה, אך השוני זועק. בעוד שהאצילים לבושים צווארוני תחרה ובגדים יקרים, קוסטנצה לבושה בחלוק פשוט, שערה פרוע ושדה הימני כמעט חשוף לחלוטין.
הפורמט דומה לפסלי האפיפיורים והאצולה, אך השוני זועק. בעוד שהאצילים לבושים צווארוני תחרה ובגדים יקרים, קוסטנצה לבושה בחלוק פשוט, שערה פרוע ושדה הימני כמעט חשוף
זהו לא תיאור מכובד ברוח התקופה, אך הוא אינו וולגרי; זהו תיאור ריאליסטי ובלתי מתנצל של אהבה ותשוקה, של מבט גברי לעומק המחשוף, שפוגש בזווית הנכונה את אור הגלריה כאילו מדובר ברקמה אנושית חיה ולא באבן קרה.
ברניני, אשף משחקי האור, אינו מסתיר דבר. כאומן החשוב ברומא, הנתמך על ידי האפיפיור, הוא הרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו לפסל את התאווה הזו.
האהבה האובססיבית הזו כמעט והביאה לנפילתו. ב-1638 גילה ברניני שגם אחיו, לואיג'י, ניהל רומן עם קוסטנצה. הוא הכין לו מארב, תפס אותו מתנשק עם אהובתו, ורדף אחריו בסמטאות רומא עם חרב שלופה עד שהכה בו. למזלו הוא לא הרג אותו, אבל הקנאה העבירה אותו על דעתו. בשיא הטירוף, הוא שלח את משרתו להשחית את פניה של קוסטנצה בסכין.
ב-1638 גילה ברניני שגם אחיו, לואיג'י, ניהל רומן עם קוסטנצה. הוא הכין לו מארב, תפס אותו מתנשק עם אהובתו, ורדף אחריו בסמטאות רומא עם חרב שלופה עד שהכה ב
למרות הפשעים המחרידים, מעמדו של ברניני כמעט ולא נפגע. הוא קיבל קנס סמלי שהאפיפיור מיהר לבטל; אחיו נשלח לגלות בבולוניה, ואילו קוסטנצה והמשרת נשלחו למעצר בתנאים מחרידים, שם היא כמעט איבדה את שפיותה (אך לבסוף שרדה, חזרה לבעלה ואף ניהלה את עסקיו).
לאחר התקיפה, אנג'ליקה ברניני, אימם של האחים, שלחה מכתב כאוב לאפיפיור:
"לבני אין כבוד לצדק או לסמכותו של הוד מעלתו. הוא הגיע חמוש במטרה להרוג את אחיו. הוא נכנס לבית, שבר את הדלתות, התעלם מדמעותיי כשהשלכתי את עצמי לרגליו, ומשם המשיך ללא שום כבוד לבזיליקת סנטה מריה מג'ורה עם חרב בידו – כאילו הוא מלך העולם".
ברניני אכן נשאר "מלך העולם" לזמן מה, אך תור הזהב האישי שלו עמד להסתיים.
מהפך בצמרת ומזרקת ארבעת הנהרות
ב-1644 מת אורבנוס, ובמקומו נבחר אינוקנטיוס העשירי ממשפחת פמפילי. זו הייתה בעיה חמורה עבור ברניני. האפיפיור החדש היה פטרונו של בורומיני, ורצה להתנער ממורשת קודמו.
במקביל, הכתה בברניני צרה מקצועית: ב-1637 הוא קיבל על עצמו להוסיף שני מגדלי פעמונים לבזיליקת סן פייטרו. זה היה פרויקט יוקרתי, אך הוא חרג מכישוריו ההנדסיים. מגדל אחד נבנה, אך המשקל הכבד יצר סדקים בחזית הבזיליקה בשל הקרקע החולית הרכה.
ועדת חקירה התכנסה, ירדה ליסודות, והחליטה להעביר את הפרויקט לבורומיני, שהיה מהנדס טוב יותר. יחסי הכוחות התהפכו, מגדל הפעמונים הוסר, ולראשונה בורומיני הפך לבן המועדף וקיבל את פרויקט שיפוץ כנסיית סן ג'ובאני אין לטרנו.
ועדת חקירה החליטה להעביר את הפרויקט לבורומיני, שהיה מהנדס טוב יותר. יחסי הכוחות התהפכו, מגדל הפעמונים הוסר, ולראשונה בורומיני הפך לבן המועדף וקיבל את פרויקט שיפוץ כנסיית סן ג'ובאני אין לטרנו
אינוקנטיוס רצה להותיר חותם ויזואלי ולהאדיר את משפחת פמפילי, והחליט להקים מזרקה בפיאצה נאבונה – מסלול המרוצים לשעבר בלב העיר. הנושא שנבחר היה "ארבעת הנהרות הגדולים של תבל", ובורומיני התבקש להכין הצעה.
ברניני, שלא התכוון לוותר, הכין מודל מתחרה מכסף טהור והעניק אותו בחשאי לדונה אולימפיה מיידלקיני – גיסתו של האפיפיור, שומרת הסף וראש לשכתו בפועל. דונה אולימפיה התאהבה ברעיון. כשהאפיפיור ראה את המודל, הוא התלהב, קיבל את הצעתו של ברניני ודחה את זו של בורומיני.
המהפך הושלם בשנית. זוהי "מזרקת ארבעת הנהרות" המפוארת שניצבת בכיכר עד היום, עם דמויות הנהרות ויונת רוח הקודש של משפחת פמפילי (המייצגת את ניצחון הנצרות) – והכל מתחת לאפה של כנסייה שתכנן בורומיני. ברניני זכה בכבוד, בתקציב ובתהילת עולם.
אכן, בארוק יכול להיות מוגזם ומעיק, אבל קשה לשכוח את הפעם הראשונה שעומדים מול המזרקה הזו. טקס החניכה היה בלתי נשכח לא פחות: האפיפיור הגיע וגילה שהמים לא זורמים כמובטח. בדיוק כשהסתובב לעזוב באכזבה, ברניני פתח את הברז הראשי והאפקט הדרמטי הושג במלואו.
האקסטזה של סנטה תרזה
בורומיני נדחק לשוליים והלך ודעך. מצבו הנפשי התערער, במיוחד לאחר שברניני התקרב לאפיפיור הבא, אלכסנדר השביעי, ולחש באוזנו שבורומיני הוא "אנטי קלאסיקה".
ברניני חזר לקבל את הפרויקטים הענקיים, בעוד בורומיני שקע בדיכאון בדירתו על גדות הטיבר. בשיא המשבר, הגאון הערירי והפרנואיד שרף את הרישומים שלו – יצירות מופת בפני עצמן ו"ילדיו" הרוחניים – באקט מחריד של פגיעה עצמית.
בורומיני שקע בדיכאון בדירתו על גדות הטיבר. בשיא המשבר, הגאון הערירי והפרנואיד שרף את הרישומים שלו – יצירות מופת בפני עצמן – באקט מחריד של פגיעה עצמית
ב-1667 הוא נפל מילולית על חרבו, ושכב על ערש דווי במשך יום שלם לפני שמת. לפחות הוא זכה למחילה מכומר, ונקבר בכנסייה מול פסל של יריבו הגדול, ברניני.
ברניני המשיך לעבוד עד יום מותו ב-1680, ונחשב, יחד עם עמיתו-יריבו, לאחרון הגאונים שיצאו מאיטליה. עם השנים הלך ודעך מעמד הבארוק; הוא נתפס כעמוס, מוגזם, רועש ומכביד, ולא פעם מלא בדמויות מיותרות של מלאכים וכרובים.
יש לא מעט בארוק איום ברומא שהוציא שם רע לזרם כולו, ורק במאה ה-20 חזר ברניני לקבל את הכבוד הראוי לו כפסל ענק.
כיום ניתן להתרשם מעבודותיו ברחבי העיר, אך בשתי כנסיות ספציפיות מסתתרות יצירות שמעבירות את רוח התקופה באופן החזק ביותר.
פסלה של לודוביקה אלברטוני המבורכת, בכנסיית סן פרנצ'סקו א ריפה בטרסטוורה, מתאר את ההתעלות הרגשית של אישה מאמינה עם אלוהיה. הבעות הפנים והגוף ניתנות לפירוש נוסף, בדיוק כמו בסן לורנצו – בעיני ברניני, ההתרגשות הרוחנית והגופנית חד הן.
הצפייה בפסל מלווה במיני-דרמה: מי מהתיירים יישבר ראשון וישלם אירו כדי שתאורה מלאכותית תציף את הקפלה? אך דווקא כשכבים האורות, מתגלה האור הטבעי שמחמיא לפסל הרבה יותר.
הצפייה בפסל מלווה במיני-דרמה: מי מהתיירים יישבר ראשון וישלם אירו כדי שתאורה מלאכותית תציף את הקפלה? אך דווקא כשכבים האורות, מתגלה האור הטבעי שמחמיא לפסל הרבה יותר
נושא דומה, ומוכר בהרבה, מוצג בעבודה המפורסמת ביותר של ברניני: "האקסטזה של סנטה תרזה" בקפלת קורנרו (בכנסיית סנטה מריה דלה ויטוריה, שנמצאת ליד כנסיית ארבעת הנהרות של בורומיני). ברניני מתאר את חזיונותיה של הקדושה, שבהם, לפי יומניה, התקרבה לאלוהים.
!["האקסטזה של סנטה תרזה" בקפלת קורנרו ברומא, איטליה (צילום: irisphoto2/iStock)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/04/Estasi-di-santa-Teresa-1.jpg ""האקסטזה של סנטה תרזה" בקפלת קורנרו ברומא, איטליה (צילום: irisphoto2/iStock)")
"כאב חודר זה הביא עמו עונג כה רב וכה עז, עד כי לא שאלתי אלא שלא יחדל… לא היה זה כאב גופני, אלא כאב רוחני, אף שגם לגוף היה בו חלק נכבד", כתבה תרזה.
"כאב חודר זה הביא עמו עונג כה רב וכה עז, עד כי לא שאלתי אלא שלא יחדל… לא היה זה כאב גופני, אלא כאב רוחני, אף שגם לגוף היה בו חלק נכבד", כתבה תרזה
זהו פסל של אישה על סף אובדן חושים, שכובה על ענן, אוחזת בקושי בסדין, פניה מבטאים ריגוש עצום, ומעליה מרחף מלאך שעומד לנעוץ בליבה חץ זהב. ביום בהיר, האור נשפך מלמעלה מבעד לחלון נסתר אל מסילות זהב, מאיר את תרזה ומותיר את המלאך בצל.
משני צידי הפסל מביטים בני משפחת קורנרו במחזה מתוך תאי צפייה. זהו תיאטרון של שיש ורגשות עזים, דרמטי ומציצני כאחד. תרזה אמנם חשה קרבה לאל, אבל אי אפשר להתעלם מההתרגשות המינית שלה, או מזו של המלאך, שנראה (בלשון המעטה) מרוצה ממעשה ידיו.
"לא היה זה כאב גופני, אלא כאב רוחני", כתבה תרזה, וכך בדיוק הרגיש לורנצו באותו פסל מוקדם. ברניני, באמצעות האבן של רומא, ידע איך לעורר את הכאב והעונג האלו לחיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו