קיים היום ויכוח ציבורי סוער סביב תוצאות המלחמה מול איראן. מצד אחד נטען כי ישראל יצאה כשידה על העליונה, פגעה בתשתיות, החלישה את האויב, והחזירה לעצמה את ההרתעה.

מן הצד האחר נטען כי לא הושגו היעדים המוצהרים: לא חוסל האיום הגרעיני, המשטר נותר על כנו (ואולי אף הקצין), ולא חל שינוי מהותי במאזן הכוחות.

דומה שהוויכוח סביב השאלה אם ניצחנו – סובל מבעיה מושגית עמוקה יותר. הוא אינו מבחין בין סוגים שונים של שינוי. פתחנו במלחמה כדי לשנות, אז בואו נראה מה הצלחנו לשנות באיראן. 

דומה שהוויכוח סביב השאלה אם ניצחנו – סובל מבעיה מושגית עמוקה יותר. הוא אינו מבחין בין סוגים שונים של שינוי. פתחנו במלחמה כדי לשנות, אז בואו נראה מה הצלחנו לשנות באיראן

נעשה זאת בעזרת מודל פשוט אך רב עוצמה מן הספרות הארגונית, המבחין בין שינוי ממעלה ראשונה לבין שינוי ממעלה שנייה. שינוי ממעלה ראשונה הוא שינוי המתרחש בתוך גבולות המערכת הקיימת. הוא משנה עוצמות, כמויות, קצבים, אך אינו משנה את הכללים שמארגנים את המערכת עצמה. לעומתו, שינוי ממעלה שנייה הוא שינוי במערכת עצמה, שינוי של ההנחות, של המבנים, ושל ההיגיון שמארגן את המציאות.

אשתמש בדוגמה על מנת לחדד את הדברים. כאשר אדם מתחיל לנהוג, הוא עובר ממהירות אפס לחמישים קמ"ש בעיר, ולמאה ועשרים קמ"ש בכביש בין עירוני. זהו שינוי ברור, אך הוא עדיין פועל בתוך אותה מערכת, אותה מכונית, אותם חוקים, אותה פרדיגמה של תנועה. זהו שינוי ממעלה ראשונה.

לעומת זאת, אם אותו אדם, במהלך הנסיעה, מחליט להיעלם מחייו הקודמים, לנתק קשר עם משפחתו, ולבנות לעצמו זהות חדשה במקום אחר, הרי שמדובר בשינוי ממעלה שנייה. לא עוד שינוי של מהירות בתוך מערכת קיימת, אלא שינוי של המערכת עצמה, של מקומו בעולם, של מערכות היחסים שמגדירות אותו.

בהקשר הארגוני, שינוי ממעלה ראשונה מתבטא לרוב בשיפור יעילות, בהגדלת תפוקות ובהפחתת עלויות, למשל כאשר ארגון מקצר זמני טיפול, מייעל תהליכים או מוסיף כוח אדם כדי להספיק יותר באותו מודל פעולה. שינוי ממעלה שנייה, לעומת זאת, כרוך בשינוי תרבותי ובהחלפת פרדיגמות, למשל כאשר אותו ארגון מפסיק למדוד הצלחה לפי כמות תפוקות ועובר למדוד ערך, משנה את מבנה הסמכויות או מאמץ מודל עבודה חדש לחלוטין, ובכך ממציא מחדש את אופן פעולתו.

כאשר מאמצים הבחנה זו כדי לנתח את המלחמה באיראן, מתבהרת התמונה. אין ספק כי הושגו הישגים משמעותיים במישור המבצעי. תשתיות נפגעו, מערכות הגנה הוחלשו, בכירים חוסלו, והפעילות הגרעינית והטילית עוכבה. אלו הישגים שאינם מבוטלים. אך הם כולם מתרחשים בתוך אותה מערכת. איראן נותרה מדינה ריבונית עם משטר יציב יחסית, ידע גרעיני מצטבר, אורניום מועשר במעמקי האדמה, ותשתית ארגונית המסוגלת לשקם את עצמה לאורך זמן.

אין ספק שהושגו הישגים משמעותיים במישור המבצעי. אך איראן נותרה מדינה ריבונית עם משטר יציב יחסית, ידע גרעיני מצטבר, אורניום מועשר במעמקי האדמה, ותשתית ארגונית המסוגלת לשקם עצמה לאורך זמן

במילים אחרות, ארה"ב וישראל השיגו באיראן שינוי ממעלה ראשונה. שינוי של עוצמה, של קצב, של יכולת, אך לא של עצם קיומה של המערכת. האם השתנתה הפרדיגמה שמנחה את איראן ואת האזור כולו? התשובה, לפחות בשלב זה, שלילית.

הגרעין לא נעלם, אלא עוכב. המשטר לא קרס, אלא הסתגל. ההיגיון האסטרטגי לא נשבר, אלא התכנס מחדש. אפילו ברמה הפרסונלית, חיסול מנהיגים לא שינה את המבנה, שכן המערכת ידעה להצמיח מחליפים, לעיתים אף קיצוניים יותר. כל אלו הם סימנים מובהקים לכך שלא התרחש שינוי ממעלה שנייה.

מכאן נובעת גם התשובה לשאלת הניצחון. אם מודדים ניצחון לפי קריטריונים של שינוי ממעלה ראשונה, כלומר פגיעה, עיכוב, החלשה – הרי שניתן לטעון להישג. אך אם מודדים ניצחון לפי קריטריונים של שינוי ממעלה שנייה, כלומר שינוי מערכת, שינוי פרדיגמה, שינוי של תנאי המשחק, הרי שקשה לטעון כי הושג ניצחון.

הלקח הרחב יותר חורג בהרבה מן הזירה הביטחונית. גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, אנו נוטים לבלבל בין תנועה לבין שינוי. אנו מגבירים מאמצים, משנים קצבים, משקיעים יותר משאבים, ולעיתים קרובות חשים שאנחנו לא מתקדמים. כל עוד לא נשנה את המערכת עצמה, את ההנחות שמארגנות את פעולתנו, אנו נותרים בתוך אותו מעגל.

הגרעין לא נעלם, אלא עוכב. המשטר לא קרס, אלא הסתגל. ההיגיון האסטרטגי לא נשבר, אלא התכנס מחדש. אפילו ברמה הפרסונלית, חיסול מנהיגים לא שינה את המבנה – המערכת ידעה להצמיח מחליפים, לעיתים אף קיצוניים יותר

לכן, השאלה שצריכה להישאל איננה האם השתנה משהו, אלא איזה סוג של שינוי התרחש. האם מדובר בעוד מאותו הדבר, או בשבירה של ההיגיון שמייצר את הדבר. זו אינה רק שאלה אנליטית, אלא שאלה פוליטית, מוסרית וקיומית.

במובן זה, המלחמה באיראן אינה רק אירוע צבאי, אלא מקרה בוחן לאופן שבו אנו חושבים על שינוי. כל עוד נמשיך למדוד הצלחה באמצעות מדדים של שינוי ממעלה ראשונה, נוכל להכריז על ניצחונות רבים. אך אם נדרוש שינוי ממעלה שנייה, נגלה כי ניצחון הוא נדיר בהרבה, ותובע לא רק כוח, אלא גם דמיון, תעוזה, ולעיתים שינוי עמוק של עצמנו, שאני אישית לא מבחין בו אצל שני המנהיגים שמובילים את המלחמה באיראן.

המלחמה באיראן אינה יוצאת דופן אלא חלק מדפוס מוכר בהתמודדות של ישראל מול חמאס וחזבאללה, דפוס המבוסס על ההנחה כי עריפת ראשים, פירוק תשתיות ופגיעה אנושה באמצעי לחימה יובילו להכרעה.

אלא, כפי שנוכחנו עשרות שנים, ההיגיון הזה הוא זה שמייצר את "הסבב הבא", שכן הוא מבטא שינוי ממעלה ראשונה בלבד. הארגונים נפגעים ונחלשים, אך שבים ומתחדשים, לעיתים בעוצמה שונה אך תמיד בתוך אותה לוגיקה מערכתית.

מכאן גם נובעת מסקנה רחבה יותר. ייתכן שהבעיה איננה בעוצמת הפעולה, אלא בפרדיגמה שמארגנת אותה. כל עוד החשיבה האסטרטגית נותרת כלואה בהנחה שלפיה רק הפעלת כוח תייצר ניצחון נמשיך לפעול בתוך שינוי ממעלה ראשונה, כלומר בתוך אותו משחק עצמו.

השאלה שצריכה להישאל אינה האם השתנה משהו, אלא איזה סוג שינוי התרחש. האם מדובר בעוד מאותו הדבר, או בשבירת ההיגיון שמייצר את הדבר. זו לא רק שאלה אנליטית, אלא שאלה פוליטית, מוסרית וקיומית

אם ניתן להפיק לקח אחד מהמלחמה הזו, הרי שהוא הצורך לבחון אפשרות של שינוי ממעלה שנייה, לא עוד הגברת הכוח (אמצעי לשינוי ממעלה ראשונה), אלא שינוי של האופן שבו אנו מגדירים כוח, איום ופתרון. ייתכן שמשמעות הדבר היא הסטת מרכז הכובד למדיניות ודיפלומטיה (אמצעים לשינוי ממעלה שנייה), לא כתחליף נאיבי לכוח, אלא כבסיס פרדיגמטי אחר שמבקש לשנות לא רק את תוצאות הסבב, אלא את עצם קיומו.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.