בסוף השבוע האחרון הציגו בצה"ל את הישגי המערכה עד כה, תחת הכותרת "הפסקת אש בשלוש גזרות: איראן, לבנון ועזה". השורה התחתונה כמעט זהה: צה"ל, בראייתו, עמד במשימה. מכאן הכדור עובר למישור המדיני.

לא בכדי, אחד הבכירים באגף המודיעין הגדיר את המצב באחת המצגות שלו כשלושה תהליכי משא ומתן שמתנהלים כרגע במקביל.

ברצועת עזה, ישראל יושבת על הגדר וממתינה לתוצאות השיחות בין חמאס למתווכות על תהליך התפרקות הארגון מנשק. נראה שהצדדים נמצאים במבוי סתום, ובכל מצב אחר סביר להניח שהיינו רואים כבר החלטה ישראלית לפעול צבאית. אלא שהקשב הישראלי נמצא עכשיו באיראן ובלבנון.

בשבוע שעבר ביקר בישראל מפקד פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית (CENTCOM) למה שבישראל מגדירים "תיאום לפתיחה באש מיידית באיראן". "המטרות מוזנות והמטוסים ממתינים על הקרקע חמושים", אמרו בסוף השבוע בצה"ל.

מלחים מחיל הים האמריקאי עובדים עם חימוש על סיפון הטיסה של נושאת המטוסים אברהם לינקולן במסגרת מבצע "זעם אפי", 28 בפברואר 2026 (צילום: (U.S. Navy via AP)

זה קורה בשעה שהאמריקנים והאיראנים מחליפים ביניהם איומים מצד אחד, וטיוטות הסכם מצד שני. הרושם הוא שישראל מעודכנת במגעים על בסיס קבוע, ובינתיים נראה שהדרישה האמריקאית נשארה חד-משמעית: הוצאת כל החומר המועשר מאיראן, ללא יכולת בהמשך להעשרה עצמית.

גורם מודיעיני ישראלי מגדיר את זה כך: "בעניין הגרעין מול הסרת סנקציות, יש פער גדול בין הצדדים". לכן, לפי שעה, נראה שישראל וארצות הברית נמצאות (עדיין) על אותו דף.

אלא שאת המשפט הזה לא ניתן לומר על לבנון.

הפסקת האש שהחלה בלילה שבין חמישי לשישי אולי לא הפתיעה בכירים בישראל, אבל היא בהחלט נכפתה עליה.

הלחימה נעצרה אמנם כאשר צה"ל שולט ברוב השטח שהוא מגדיר כטווח טילי הנ"ט, אבל העצירה מבחינתו לא הייתה מתוכננת. היא הפתיעה לא רק את תושבי הצפון, אלא גם את דרג הביניים בצה"ל שמתמרן בתוך לבנון.

הרמטכ"ל אייל זמיר בסיור בדרום לבנון. 15 באפריל 2026 (צילום: דובר צה"ל )

עובדתית, אף אחד מהכוחות בשטח לא קיבל התרעה על עצירה מתוכננת עד ליום חמישי בצוהריים. בעניין הזה ניכר פער בין מה שמציג הדרג הבכיר בצה"ל למה שעלה מדרגי הביניים בשטח.

עצירת לחימה לקווי הפסקת אש מצריכה תכנון מוקדם של התבססות בשטחים שולטים ונקודות מפתח. בפועל, הלחימה נעצרה ביום חמישי האחרון בהתראה של שבע שעות בלבד – מציוץ של טראמפ על הפסקת אש ב-17:00 שעון ישראל, ועד כניסתה של הפסקת האש לתוקף בחצות אותו לילה.

השתיקה בת כמה השעות של ראש הממשלה בנימין נתניהו מעידה על המבוכה בצד הישראלי, שכן בתוכנית המקורית הזירה האיראנית לא הייתה אמורה להתלכד עם זו הלבנונית. בפועל, ישראל התקפלה בעניין הזה מול האמריקאים, שנענו לדרישה האיראנית לכרוך את לבנון בהסכם עצירת המלחמה.

עדיין לא ברור כיצד תיראה הפסקת האש בשטח לאורך זמן. הפרשנות הישראלית שמסתמנת היא כי בשטח שבו צה"ל שולט, תימשך הריסת תשתיות חזבאללה. או במילים אחרות – שיטוח הכפרים.

פעילות כוחות צה"ל במרחב בינת' ג'בייל, אפריל 2026 (צילום: דובר צה"ל)

בינת ג'בייל, בעניין הזה, היא מקרה בוחן מעניין, משום שצה"ל מכתר את האזור וההערכה היא כי נותרו במקום כמה עשרות מחבלי חזבאללה. ברור שהיתקלויות במקומות הללו הן עניין של זמן, ומבחן להפסקת האש.

גורם בכיר בצה"ל הגדיר את המצב החדש כך: "אין הפסקת אש בשטחים בהם צה"ל שולט". זו הגדרה הדומה לתרגום של צה"ל את הפסקת האש עם לבנון מנובמבר 2024, כלומר אכיפת הפסקת האש באש. השוני הפעם הוא שהדבר מוגבל לשטחים בהם יש נוכחות פיזית של צה"ל.

הירי אתמול (שבת) בבוקר לעבר חמושים שהתקרבו לקו הצהוב ששרטט צה"ל בלבנון, היה מבחן ראשון למדיניות הזו. היא מזכירה מאוד את המציאות בעזה: ישראל מותחת קו שסביבתו מוחרגת מהפסקת האש.

אירועי המטען בסוף השבוע שבהם נפגעו לוחמים של צה"ל הם כביכול לא קשורים, שכן מדובר במטענים שהונחו בשטח בזמן הלחימה, ולכן הפעלתם אינה בגדר הפרה.

כוחות צה"ל פועלים בדרום לבנון, אפריל 2026 (צילום: דובר צה"ל)

שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע ביום שישי כי ישראל תמשיך להחזיק בשטחים בתוך לבנון "עד פירוק חזבאללה מנשקו באמצעים צבאיים או מדיניים". תוספת המילה "מדיניים" אינה מקרית. גם בממשלה מבינים כנראה שהמהלך הצבאי בלבנון לא מספיק לבדו, וכנראה שבשלב הזה הוא מיצה את עצמו.

בשורה התחתונה: חזבאללה הורחק מהגבול, איום הפשיטה והירי הישיר הוסר ברובו, ואילו את הירי הרקטי לא ניתן למנוע מבלי להיכנס למבצע עמוק, ארוך ועם פוטנציאל הסתבכות גדול.

גורם צבאי בכיר אמר בסוף השבוע כי ההישגים המצטברים מול חזבאללה בלבנון יצרו מצב חדש וכלים שמאפשרים עכשיו מרחב פעולה לדרג המדיני במשא ומתן. במילים אחרות, הגיע זמנה של הרגל המדינית.

קשה להשתחרר מההרגשה שצה"ל נוהג כאן כמי שנכווה ברותחין. הכוונה בדברים הללו מאוד ברורה: אנחנו את שלנו בלבנון ובסוריה עשינו – עכשיו תורם של הפוליטיקאים.