דמיינו את התרחיש הבא: יזם ישראלי בעל קשרים בינלאומיים מפתח בתל אביב מערכת בינה מלאכותית מתקדמת, ואז, ברגע שהטכנולוגיה מגיעה לבשלות, הוא מעביר אותה לקטאר.

"הטכנולוגיה הזו שלנו", יכולה המדינה להכריז, ולעצור את היציאה של היזם ולבטל את העסקה. השאלה היא, האם יש לישראל עמדת מדיניות מבוססת דיון ציבורי מעמיק מספיק כדי לעשות זאת.

מול תרחיש דומה למה שתיארתי כאן, חסמה סין באפריל 2026 את מכירת חברת ה-AI מאנוס (סוכן בינה מלאכותית אוטונומי שפותח על ידי סטרטאפ סיני) לחברת מטא האמריקאית, בעסקה של כ-3 מיליארד דולר, ולפי מספר מקורות הגבילה את מייסדי מאנוס מלעזוב את סין.

האם יש לישראל עמדת מדיניות לביטול עסקת העברת טכנולוגיה לקטאר? בתרחיש דומה חסמה סין באפריל 2026 את מכירת חברת ה-AI מאנוס למטא בעסקה של כ-3 מיליארד דולר, והגבילה את מייסדיה מעזיבת סין

כשההייטק הישראלי מפעיל פעילות AI ענפה עם שורשים בישראל וזרועות גלובליות, השאלה שאיש בממשלה אינו שואל בקול רם היא: האם מה שמפותח כאן על ידי מוחות ישראליים ועם תשתית ישראלית, אמור להישאר כאן?

סין ענתה על השאלה הזו בצורה חד משמעית. בעיני בייג'ינג, בינה מלאכותית אינה מוצר תוכנה אלא נכס ריבוני. הנתונים, האלגוריתמים, וחשוב מכל, המוחות שמאחוריהם, נתפסים כמשאב לאומי שהמדינה מגנה עליו בכל האמצעים, כולל חוקי ייצוא, מגבלות על יציאת אזרחים, וחסימת עסקאות.

ארה"ב מצדה הפעילה דוקטרינה של "חצר קטנה, גדר גבוהה": בקרות ייצוא נוקשות על שבבים מתקדמים, מתוך הבנה שמלחמת ה-AI מוכרעת על שבבים ולא רק אלגוריתמים.

ישראל, לעומת זאת, עדיין פועלת לפי לוגיקה של עידן אחר, שבו קוד זורם בחופשיות על פני הגלובוס וסטארטאפים נמכרים למרבה במחיר ללא שאלות. הנאיביות הזו לא הייתה בעייתית כשמדובר היה בסייבר מסחרי או בפינטק. היא עלולה להיות קטסטרופלית כשמדובר בטכנולוגיות שמשנות את מאזני הכוח הצבאי, הכלכלי, והמודיעיני.

גם כאן לא מדובר על תרחיש בדיוני. בעולם הבינה המלאכותית קיים מה שמכונה בינה מלאכותית דו-שימושית (Dual-Use AI). זו טכנולוגיה שיכולה לשרת מטרות אזרחיות כמו איתור נעדרים או אבחון רפואי, ולצד זאת לשמש ליישומים ביטחוניים. לדוגמה, יכולת למידת מכונה לזיהוי נוזקה יכולה להתהפך כדי לעקוף פרוטוקולי אבטחה, ופריצת דרך מדעית יכולה לשמש לפיתוח נשק. כפילות שימוש זו היא אתגר יסודי למשילות AI, הדורשת רישוי ובקרת ייצוא של מוצרי AI.

ישראל פועלת לפי לוגיקה של עידן אחר, בו סטארטאפים נמכרים למרבה במחיר ללא שאלות. הנאיביות הזו עלולה להיות קטסטרופלית כשמדובר בטכנולוגיות שמשנות את מאזני הכוח הצבאי, הכלכלי והמודיעיני

וכאן נכנסת (או נמנעת מכך) הפוליטיקה הפנימית. לקראת הבחירות הבאות, אין בישראל ולו מפלגה אחת שמציגה עמדה מגובשת בנושא ריבונות ומשילות AI.

הדיון הציבורי נסוב סביב ביטחון קלאסי, משברי השלטון, ודת ומדינה, בעוד אחת מהשאלות המהותיות ביותר לעתיד המדינה נעדרת מהדיון הפוליטי. זוהי לא רשלנות אקראית; זוהי תוצאה של מבנה פוליטי המשלב בין אדישות לבורות, רגולציה נתפסת כמילה גסה, וריבונות טכנולוגית היא מושג זר.

הפער המבני הקיים מחייב את מדינת ישראל לפעול באופן אסטרטגי מיידי: ניסוח עמדה ברורה הכוללת חוק ייצוא לטכנולוגיות AI קריטיות, בחינת רישוי חובה לפיתוחים בעלי פוטנציאל דו-שימושי, ובדיקת המשמעות של שמירת תשתיות חישוב ענן בשטח ישראלי. צעדים אלו נדרשים כיוון שהביטחון הלאומי של המאה ה-21 מחייב ריבונות דיגיטלית, לא רק כיפות ברזל. השיח הזה לא יכול להתקיים בין הבירוקרטיה הישראלית ללוביסטים של מגזר ההייטק אלא צריך להיות מצע לדיון ציבורי.

השאלה לגבי יזמים ישראליים המובילים את חזית ה-AI, אינה האם הם פטריוטים. השאלה היא מבנית: האם ישראל מסוגלת, מבחינה ערכית, חוקית ומוסדית, לומר לאזרחיה שטכנולוגיה שפותחה כאן בתנאים מסוימים, מחויבת לאינטרסים לאומיים?

ללא מענה מדיניותי מוסכם, התשובה היא לא, ובעידן שבו AI הוא הנשק האסטרטגי החדש, אמירת "לא" כברירת מחדל שאינה מתבססת על דיון ציבורי בתקשורת, בכנסת וסביב שולחן הממשלה, עלולה להוביל למחיר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשלם.

אין בישראל ולו מפלגה אחת שמציגה עמדה מגובשת בנושא ריבונות ומשילות AI. זוהי לא רשלנות אקראית; זו תוצאת מבנה פוליטי המשלב בין אדישות לבורות, רגולציה נתפסת כמילה גסה, וריבונות טכנולוגית היא מושג זר

לפני הבחירות הבאות, נכון לשאול כל מועמד לראשות ממשלה שאלה אחת פשוטה: אם חברת AI ישראלית מבקשת למכור את האלגוריתם שלה לאיחוד האמירויות, מה תעשה? מי שאין לו תשובה, כנראה גם לא הבין את השאלה.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.