ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע. 

עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.

הסרט נקרא, בעברית ובאנגלית, "דואל", ואין מדובר כאן בדואר אלקטרוני, דבר שעדיין לא היה קיים ולא הומצא באותן שנים, אלא במונח הידוע יותר בעברית כ"דו-קרב", DUEL באנגלית.

הסרט היה כה מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא זוכר אם מי מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט עתיד גדול

ג'מיני מספר על המונח "דו-קרב" שהוא מנהג עתיק יומין המבוסס על הסכמה בין שני אנשים להתמודד ביניהם, לרוב באמצעות נשק קטלני, כדי ליישב סכסוך אישי, בחלק גדול מהמקרים עקב מה שנקרא בחברה האנושית "כבוד".

אם יש הוכחה לכך שהתפוח שאכלו אדם וחווה בגן העדן לא באמת היה מעץ החוכמה אלא הכיל חומר מטמטם, המצאת המונח "כבוד" היא אחת ההוכחות לכך, אבל זו רק דעתי, ומה אני כבר מבין בענייני חוכמה וטמטום אנושי?

בכל מקרה, במרבית המקרים בהיסטוריה היה הדו-קרב, שנערך על הכבוד כזכור לכם, בין אם נערך בין אבירים בחצרות המלוכה האירופאיות ובין אם בין אקדוחנים במערב הפרוע – קרב לחיים או למוות.

רוצה לומר: אחד משני המתמודדים סיים את חייו במהלך הדו-קרב.

למרות האמור כאן, היו מקרים שבהם הסתפקו ב"דם ראשון", ובעובדה ששני הצדדים הוכיחו שהם מוכנים לוותר אפילו על חייהם למען הכבוד. היו תקופות בהיסטוריה שזה הספיק.

אנחנו לא חיים בתקופה כזו, אגב – לא בין אנשים ולא בין מדינות, כמסתבר.

גם בסרט שעליו אני מספר כאן, הסרט "דואל", "דם ראשון" לא הספיק – מדובר בקרב לחיים או למוות בין שני אנשים, ומכאן שמו של הסרט, אלא שכאן מדובר בשני אנשים שהם זרים זה לזה ולא ראו איש את רעהו אף פעם, ונשארים כאלה עד הסוף.

למרות שדו-קרב הוא לרוב לחיים או למוות ואחד המתמודדים סיים את חייו, לעתים הסתפקו ב"דם ראשון", שהוכיח את נכונותם לוותר על חייהם למען הכבוד. היו תקופות שזה הספיק. אנו לא חיים בתקופה כזו

הדו-קרב שעליו מסופר בסרט (ועם הקוראים הסליחה על השיבוש כשאני כותב "הדו-קרב", שאמור להיות בעברית תקנית "דו-הקרב", ביטוי שאיש מעולם ולעולם לא השתמש בו ולא ישתמש בו) לא היה דו-קרב שהוסכם עליו. זה היה דו-קרב ללא כללים שנקבעו מראש בין הצדדים, אלא כזה שהתפתח עם השתלשלות האירועים, וזירת ההתרחשות שלו הייתה בכביש.

גיבור הסרט הוא דיוויד מאן, איש מכירות אמריקאי רגיל ופשוט הנוסע בכבישי קליפורניה באזורים מדבריים ונטושים ברובם, במסגרת עבודתו. דיוויד יושב במכונית אמריקאית משפחתית אופיינית לשנות השבעים – מכונית גדולה מסוג פליימוט וליאנט מודל 1971 בצבע אדום. לא במקרה ציינתי את הצבע – מכוניות אמריקאיות ואירופאיות באותן שנים נצבעו בצבעים חיים ובוהקים, והצבע האמור, לדברי הבמאי, נועד לבלוט על רקע הצבעים החומים צהבהבים של מדבריות קליפורניה.

לעומת זאת, טיפוס המכונית וחוסר הזהות שלה – "מכונית אמריקאית משפחתית טיפוסית" – נועד להדגיש את חוסר הייחודיות שבדיוויד מאן עצמו. איש פשוט ואפרורי מהמעמד הבינוני. לא הרפתקן ולא גיבור.

בדרכו, בכביש המדברי, עוקף דיוויד משאית גדולה וכבדה, מסוג המשאיות הענקיות החוצות את אמריקה ונושאות בה מטענים גדולים, משאיות שבתא הנהג שלהן יש תא שינה שבו הנהג נח בנסיעות הארוכות הנמשכות ימים ולילות.

המשאית הענקית היא מדגם "פטרבילט 281" משנת 1955, משאית עם אף ארוך, שמוסיף למראה האימתני שלה, עם חלון קדמי מפוצל, מה שיוצר מראה של שתי עיניים ויוצר למשאית מראה של מפלצת גדולה – לא במקרה נלקחו מוטיבים מהסרט הזה בהמשך הקריירה של ספילברג לסרטים "מלתעות" ו"פארק היורה", שגם בהם היו מפלצות, אף כי מסוג אחר.

הדו-קרב שעליו מסופר בסרט, לא היה דו-קרב שהוסכם עליו. זה היה דו-קרב ללא כללים שנקבעו מראש בין הצדדים, אלא כזה שהתפתח עם השתלשלות האירועים, וזירת ההתרחשות שלו הייתה בכביש

בניגוד למכונית של דיוויד, המשאית חומה וישנה ומלאת חלודה, ועם מנוע רועם ומעשן.

מסתבר שמשהו בעקיפה של דיוויד את המשאית עורר בנהג המשאית, שעד סוף הסרט לא נראה ונשאר עלום, זעם או יצר של סגירת חשבון עם דיוויד. וכאן מתחיל הדואל, הדו-קרב, בין המשאית ונהגה לבין דיוויד במכונית הווליאנט שלו.

דו-קרב לחיים או למוות.

בערך כמו הדו-קרב שאני עובר מדי יום בכבישים בישראל, דו-קרב לחיים ולמוות ביני ובין נהגי המשאיות בכביש.

*  *  *

אני נהג מתון.

כתבתי על כך טור פעם, כאן בעיתון, וקראתי לו "מה בוער?" סיפרתי שאני משתדל לנהוג במהירות חוקית, לא בגלל שאני פוחד מדוח אלא משום שאני פוחד להזיק לאחרים ולי. יש לי בת שהיא נכת-צה"ל מאה-פלוס. זה קרה מתאונת דרכים.

גם ציינתי כאן פעם שכשאני עולה לכביש ברור לי שלכל הנהגים האחרים שבכביש יש מטרה אחת לפני הכל: להרוג אותי.

אחר כך גם יש להם מטרות אחרות, כמו להגיע לכל מיני מקומות ואפילו לחזור מהם בחיים, אבל לא לפני שסיימו את המשימה העיקרית שלהם בכביש: להרוג אותי.

אז אני נזהר.

משהו בעקיפה של דיוויד את המשאית עורר בנהג המשאית, שעד סוף הסרט לא נראה ונשאר עלום, זעם או יצר לסגור חשבון עם דיוויד. וכאן מתחיל הדו-קרב בין המשאית ונהגה לבין דיוויד במכונית הווליאנט שלו

פעמיים מצאתי עצמי על אי-תנועה, אחרי שנהגים מהנתיב השמאלי הקיצוני חתכו אותי בפראות כשנזכרו שהם בעצם צריכים לפנות לימין ביציאה מכביש מהיר. אם הייתי נוסע בעשרה קמ"ש מהר יותר היינו נכנסים איש ברעהו, מתהפכים, ואולי גם נהרגים – אחד מאתנו או יותר.

הנהיגה הזהירה שלי מנעה את זה.

אני נוסע אלפי קילומטרים בחודש. אני נוסע בכבישים בינעירוניים ועירוניים שווה בשווה. ואני נתקל מדי יום במקרים של הולכי רגל הקופצים לכביש במקום בו אין מעבר חצייה, במכוניות הבולמות באורח פתאומי כשהחליטו להוריד נוסע באמצע הכביש בלי לחפש מפרץ חנייה, במכוניות המשנות נתיב באורח פתאומי כשהחליטו באמצע הנסיעה שהנתיב שלידן מהיר יותר, ושאין צורך לאותת או לבדוק אם יש מישהו בנתיב שאליו הם עוברים, בקיצור – מבחינתם כל נהג אחר בכביש יכול לקפוץ להם. הכביש מלא בכאלה.

אז אני נוסע בזהירות.

רוב הנהגים האחרים לא אוהבים את זה, אבל חוץ מלקלל אותי יש להם עוד פתרון – הם נותנים גז, עוברים נתיב ועוקפים אותי, ואנחנו לא רואים אחד את השני יותר. לעולם.

כולם – חוץ מנהגי משאיות.

נהגי משאיות שונאים לעקוף, למרות שיש להם נתיבים פנויים, ואני נוסע מספיק לאט שיוכלו לעקוף אותי בלי לעבור את המהירות המותרת, ואפילו משתף פעולה ומאט עוד כשהם עוקפים.

אבל נהגי המשאיות מעדיפים לנסוע מאחוריי ולצפור.

הם גם אוהבים להיצמד לפגוש האחורי שלי, עשרה סנטימטר ממנו, ולהבהב באורות – ויש למשאיות אורות חזקים אחושרמוטה, תשאלו אותי ואספר לכם. הם יכולים לסנוור אתכם רק בהבהוב, ואם במקרה יש לכם אפילפסיה ואתם רגישים לאורות מהבהבים, מובטח לכם שתחטפו התקף אם תשבו במכונית שלי בלילה כשמשאית דוהרת אחרי.

נהגי משאיות שונאים לעקוף, למרות שיש להם נתיבים פנויים, ואני נוסע מספיק לאט כדי שיוכלו לעקוף בלי לעבור את המהירות המותרת, ואפילו מאט עוד כשהם עוקפים. אבל נהגי משאיות מעדיפים לנסוע מאחוריי ולצפור

מדי יום אני נוסע מיד חנה ליפו וחזרה, בכביש החוף, או בכביש 4, או 6, או באיילון – כל הכבישים האהובים על משאיות, ואם אתם רוצים לדעת איך הנסיעה שלי נראית, ומה אני עובר מדי יום ביומו, אני ממליץ לכם לחפש את הסרט "דו-קרב" ולראות אותו.

לא אגלה לכם איך הסרט נגמר. רק אגלה לכם שאני עצמי עדיין חי.

זה כלל לא מובן מאליו.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.