בשנים האחרונות נראה כי המחלוקת הציבורית המרכזית בישראל אינה נוגעת לשאלות ביטחוניות, כלכליות או מדיניות, אלא בעיקר למעמדה של מערכת המשפט וליחסים בינה לבין הכנסת והממשלה.

מצד אחד, נשמעת הטענה כי בית המשפט, ובראשו בית המשפט העליון, הרחיב לאורך השנים את סמכויותיו, נטל לעצמו תפקידים שלא יועדו לו ופגע במעמדה של הכנסת. מן הצד האחר, נטען כי דווקא מערכת המשפט היא המוסד האחרון המגן על זכויות הפרט ועל עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.

על רקע המחלוקת הזו, קודמו בשנים האחרונות יוזמות שונות שנועדו להחליש את מערכת המשפט: צמצום עילת הסבירות, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, פסקת התגברות ועוד.

אלא שבתוך הוויכוח הציבורי הסוער, נדמה כי שאלה יסודית אחת כמעט ולא נדונה: האם הבעיה המרכזית בישראל היא באמת כוחו של בית המשפט, או שמא דווקא חולשתה של הכנסת?

בתוך הוויכוח הציבורי הסוער על מערכת המשפט, נדמה כי שאלה יסודית אחת כמעט ולא נדונה: האם הבעיה המרכזית בישראל היא באמת כוחו של בית המשפט, או שמא דווקא חולשתה של הכנסת

למרבה הצער, לצד שלל היוזמות העוסקות בצמצום כוחו של בית המשפט העליון, כמעט שלא הועלו הצעות משמעותיות לחיזוק הכנסת. במקום לעסוק רק בהחלשת בית המשפט, כדאי לבחון כיצד ניתן להשיב לכנסת את מעמדה הטבעי כרשות מחוקקת עצמאית, ביקורתית ואפקטיבית.

אחד הכשלים המרכזיים בשיטה הישראלית הוא טשטוש הגבולות בין הרשות המחוקקת – הכנסת, לבין הרשות המבצעת – הממשלה. חברי הכנסת מן הקואליציה מחויבים בפועל למשמעת קואליציונית המוכתבת על ידי הממשלה, ורבים מהם מכהנים במקביל גם כשרים או כסגני שרים.

במצב כזה מתקשה הכנסת למלא את אחד מתפקידיה המרכזיים והחשובים ביותר: פיקוח אפקטיבי ועצמאי על עבודת הממשלה. ככל שהממשלה גדולה ומורכבת ממספר רב יותר של שרים וסגני שרים (מעל 30 בממשלות האחרונות), הבעיה רק מחריפה, שכן מספר חברי הכנסת שנותרים פנויים לעבודה פרלמנטרית עצמאית ולפיקוח על הממשלה הולך ומצטמצם.

אם הכנסת הייתה ממלאת באופן משמעותי את תפקידה כרשות מפקחת על פעולות הממשלה, סביר להניח שפחות סוגיות ציבוריות ומנהליות היו מגיעות לפתחו של בית המשפט העליון. במידה רבה, חולשתה של הכנסת והיעדר פיקוח פרלמנטרי מספק הם שמובילים את בית המשפט להידרש לנושאים שלכאורה היו אמורים לקבל מענה בזירה הפוליטית והפרלמנטרית.

עקב היותה של ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית שבה הממשלה יוצאת מתוך הכנסת, לא מתקיים בה עקרון הפרדת הרשויות באופן מלא. עם זאת, צריך לשקול צעדים אשר יצרו הבחנה מוסדית ברורה יותר בין שתי הרשויות, ובכלל זה שלילת האפשרות לכהן בשתי הרשויות במקביל, כך שחבר כנסת המתמנה לשר או לסגן שר יסיים את כהונתו כחבר כנסת.

אם הכנסת הייתה ממלאת באופן משמעותי את תפקידה כרשות מפקחת על פעולות הממשלה, סביר להניח שפחות סוגיות ציבוריות ומנהליות היו מגיעות לפתחו של בית המשפט העליון

דווקא על רקע זה, מתחדדת הבעייתיות במנגנון הקיים, הידוע בשם החוק הנורווגי. לכאורה, מדובר בהסדר שנועד לחזק את עבודת הכנסת, משום שהוא מאפשר לשרים ולסגני שרים להתפטר מהכנסת, ובכך להכניס חברי כנסת חליפיים שיתמקדו בעבודת החקיקה והפיקוח. אולם בפועל, מדובר למעשה בחבר כנסת שמינויו תלוי ברשות המבצעת, תוך יצירת תלות מובנית של חבר הכנסת החליפי בשרים או בסגני השרים שבזכות התפטרותם נכנס לתפקיד. שהרי אם השרים או סגני השר יאבדו את תפקידם ברשות המבצעת – עקב פיטורים, התפטרות או החלפת הממשלה – גם אותו חבר כנסת חליפי יאבד את תפקידו.  

תלות זו פוגעת בעצמאותם של חברי הכנסת ומחלישה עוד יותר את יכולתה של הכנסת לפקח על הממשלה באופן בלתי תלוי. במקום לחזק את מעמדה של הרשות המחוקקת, המנגנון הקיים מעמיק את כפיפות הכנסת לממשלה ומחזק את המשמעת הקואליציונית על חשבון שיקול הדעת העצמאי של נבחרי הציבור.

הפרדה ברורה יותר בין הכנסת לבין הממשלה הייתה מאפשרת לחברי הכנסת להתמקד בעבודתם הפרלמנטרית – חקיקה ופיקוח על עבודת הממשלה – מבלי להיות כפופים לשיקולים של מינויים, משמעת קואליציונית או מאבקי הישרדות פוליטיים. במקביל, השרים היו מתמקדים בניהול משרדי הממשלה וביישום המדיניות שעליה נבחרו.

סוגיה נוספת הראויה לבחינה היא מספר חברי הכנסת. כשהוקמה המדינה, 120 חברי כנסת ייצגו אוכלוסייה של פחות ממיליון תושבים. כיום, אותו מספר חברי כנסת מייצג אוכלוסייה של כ-10 מיליון תושבים. ישראל היא אחת המדינות עם יחס הנציגים-לתושבים הנמוך ביותר בעולם המערבי, ועל פניו נראה כי המצב הקיים אינו מאפשר לחברי הכנסת להקדיש די זמן ומשאבים לעבודת חקיקה, פיקוח והשתתפות יסודית בעבודת הוועדות.

הפרדה ברורה בין הכנסת לממשלה הייתה מאפשרת לח"כים להתמקד בעבודה הפרלמנטרית – חקיקה ופיקוח על הממשלה – מבלי להיות כפופים לשיקולי מינויים, משמעת קואליציונית ומאבקי הישרדות פוליטיים

בהקשר זה יש מקום לבחון גם את מעמדן וסמכויותיהן של ועדות הכנסת. הוועדות ממלאות תפקיד מרכזי בליבת הפיקוח הפרלמנטרי, אולם לעיתים נדמה כי הכלים הנתונים בידיהן מוגבלים ביחס להיקף סמכויותיהן הפוטנציאליות. לפיכך, ניתן לשקול חיזוק של יכולת הפיקוח של הוועדות, בין היתר באמצעות הרחבת הנגישות למידע, חיזוק מעמדן מול משרדי הממשלה, וכן בחינה של מודלים מקובלים בדמוקרטיות אחרות בתחום הליכי השימוע ופיקוח על מינויים בכירים.

לסיכום, דמוקרטיה בריאה נמדדת לא רק בכוח הנתון לבתי המשפט, אלא גם בעוצמתו של הפרלמנט, כגוף אשר נבחר על ידי הציבור ומייצג אותו, וביכולתו למלא את ייעודו כרשות מחוקקת ומפקחת על עבודת הרשות המבצעת. אם מבקשים ליצור איזון נכון יותר בין הרשויות בישראל, הדרך אינה עוברת בהחלשת בית המשפט, אלא בראש ובראשונה בחיזוק הכנסת ובהבטחת עצמאותה מול הממשלה.

הבחירות הקרובות יהוו הזדמנות מצוינת להציב את הסוגייה הזו במרכז הדיון הציבורי. במקום להסתפק בסיסמאות בעד או נגד מערכת המשפט, ראוי לדרוש מן המפלגות והמועמדים להציג לציבור גם תוכנית אמיתית לחיזוק הכנסת, לחיזוק יכולת הפיקוח שלה ולהבטחת עצמאותם של חברי הכנסת, וזאת במטרה ליצור מערכת איזונים ובלמים אמיתית, שתשמור על הדמוקרטיה הישראלית ועל אמון הציבור במוסדות השלטון.

דורון רדעי הוא עורך דין שעוסק במשפט אזרחי מסחרי ובתובענות ייצוגיות. לצד פעילותו המקצועית, פעיל בנושאים חברתיים שונים, מתוך השקפה שלעורך הדין תפקיד משמעותי גם מחוץ לכותלי בית המשפט - בקידום ערכים של צדק, שקיפות והגנה על האזרח/הצרכן הקטן מול רשויות השלטון והגופים העסקיים הגדולים במשק.