מונדיאל 2026 הוא הראשון בהיסטוריה המאורגן בשלוש מדינות (ארה"ב, קנדה ומקסיקו) והגדול אי־פעם מבחינת מספר נבחרות. המונדיאל הוא הרבה יותר מטורניר כדורגל. הוא פרויקט גאו־פוליטי, מעבדה לכלכלה פוליטית עכשווית, וזירת יחסי ציבור למדינות, ערים ותאגידים.

תחת הכותרת המחויכת של "כדורגל מחבר עמים", מסתתרת תחרות עזה על כוח, השפעה וכסף, מהגבולות שבין טיחואנה לסן דייגו ועד מסדרונות פיפ"א בציריך.

החידוש המבני הבולט הוא התרחבות הטורניר ל־48 נבחרות. באופן רשמי, זהו מהלך של ייצוג רב יותר לאפריקה ואסיה, המבטיח חשיפה עולמית ושבירת הבלעדיות האירופאית־דרום־אמריקאית.

המונדיאל הוא פרויקט גאו־פוליטי. תחת הכותרת המחויכת של "כדורגל מחבר עמים", מסתתרת תחרות עזה על כוח, השפעה וכסף, מהגבולות שבין טיחואנה לסן דייגו ועד מסדרונות פיפ"א בציריך

בפועל, ההתרחבות משרתת גם אינטרסים של פיפ"א: יותר משחקים פירושם יותר זכויות שידור, יותר ספונסרים, יותר הכנסות. הרחבת קו השבר בין ספורט כשירות ציבורי לבין ספורט כעסק פרטי מתעצמת, וכך גם יכולת ההשפעה של פיפ"א על מדינות חלשות, שמקבלות תקציבי פיתוח ותמיכה טכנית בתמורה לנאמנות פוליטית במסדרונות ההצבעה.

אירוח משולש של ארה"ב, קנדה ומקסיקו הוא החלטה בעלת משמעות תרבותית ופוליטית. היא מייצרת נרטיב צפון־אמריקאי משותף של שותפות, תשתיות וניידות אזרחית, דווקא בעידן של ויכוחי הגירה, זהויות ולאומנות.

הגבול, אותו קו טעון פוליטית, יהפוך לשער בין אוהדים, סוחרי כרטיסים, מדיניות ביטחון ומערכי בקרת גבולות. האירוע עשוי להציג מודל טכני לשיתוף פעולה חוצה גבולות; אך הוא גם עלול להבליט פערים: מי נהנה מהתיירות, מי משלם על אבטחה, ומי נדחק לשוליים כשהמרחב העירוני "מתנקה" לקראת החגיגה.

במוקד עומד תהליך ה"מגה־אירוע": העיר המארחת מקבלת תשומת לב עולמית, אך משלמת בעלויות נסתרות. מתקני ענק זמניים, חוזי אבטחה מנופחים, ושינויים בזכויות מס של פיפ"א, שלעיתים זוכה לפטורים רחבים – מעלים שאלות של ריבונות כלכלית.

מניסיון ערים קודמות, ההבטחות לתועלת כלכלית ישירה לאורך זמן לרוב מתבררות כמוגבלות: תיירות קופצת לרגע, שוק הדיור נמתח, והסקטור הציבורי נדרש להשקעות הון שלא תמיד משרתות את התושבים אחרי שריקת הסיום.

הגבול, אותו קו טעון פוליטית, יהפוך לשער בין אוהדים, סוחרי כרטיסים, מדיניות ביטחון ומערכי בקרת גבולות. האירוע עשוי להציג מודל טכני לשיתוף פעולה חוצה גבולות; אך הוא גם עלול להבליט פערים

במרחב הצפון־אמריקאי, שאלת זהותו של המממן: עירייה, מדינה, בעלי אצטדיונים פרטיים – הופכת לשדה קרב פוליטי פנימי, עם עימותים בין קואליציות עסקיות, ארגוני עובדים, וקבוצות קהילתיות הנאבקות נגד פינויי דיור ו"עיצוב־יתר" של שכונות.

תקן ה"מותג הלאומי" נמצא גם הוא במבחן. ארה"ב, מדינת־על של ספורט מקצועני אך לא של כדורגל כמסורת, משתמשת במונדיאל לביסוס "אמריקניזציה" עדינה של כדורגל עולמי: חוויית אוהד מסחרית־משוכללת, טכנולוגיות שיפוט, נתונים ובידור נלווה. קנדה מבקשת לבצר דימוי של רב־תרבותיות פרוגרסיבית, ומקסיקו, בזירה שידעה מחאות אוהדים וניהול ליגות סוער, רואה הזדמנות לדיפלומטיה תרבותית ולגיוס השקעות.

בצד השני של המתרס, טוהר המשחק והקהילתיות האורגנית של כדורגל רחוב עומדים מול מודל החוויה הגלובלית: מי קובע את כללי הטקס – האוהדים או הספונסרים?

ברקע פועלת הפוליטיקה הפנימית של פיפ"א. הרחבת ההשתתפות מייצרת קואליציות חדשות של התאחדויות לאומיות, ומחזקת נשיאות שמבססת שליטה באמצעות חלוקת תקציבים ותחרויות.

השפעת מדינות המפרץ, שבלטו בקטאר 2022, ממשיכה דרך חסויות בינלאומיות וקבוצות בעלות הון, גם אם הפעם הבמה היא צפון אמריקה. אותו תמהיל של סמכות פרטית־על־לאומית עם נגישות מוגבלת לשקיפות ציבורית מציף ביקורת: מי מפקח על גוף שמסוגל לכפות הסדרים פיסקליים על ערים ריבוניות בשם "המשחק היפה"?

במרחב הצפון־אמריקאי, זהות המממן – עירייה, מדינה, בעלי אצטדיונים פרטיים – הופכת שדה קרב פוליטי פנימי, עם עימותים בין קואליציות עסקיות, ארגוני עובדים, וקבוצות קהילתיות הנאבקות נגד

סוגיית זכויות אדם תרים את ראשה גם כאן, אם כי באור שונה מזה של מונדיאלים קודמים. בצפון אמריקה, מוקדי המתח צפויים להתמקד בזכויות עובדים באתרי בנייה, ביחס למהגרים ולמבקשי מקלט החוצים גבולות לצפות במשחקים, ובפרקטיקות אבטחה שיכולות להפלות מיעוטים.

בנוסף, תנועות סביבתיות יבחנו בכובד ראש את טביעת הרגל הפחמנית של טורניר רב־מדינתי, עם טיסות מרובות בין שישה אזורי זמן, ושאלת האיזון בין ה"ירוק" התאגידי בהצהרות לבין מדדים אמפיריים של פליטות מזהמות.

גם הזירה הגאו־פוליטית הרחבה תתגלגל אל הדשא. יחסי ארה"ב־מקסיקו, המתוחים תדיר סביב גבולות, ביטחון וסמים, יקבלו מבחן סמלי בזמן אמת: האם יצליחו להסכים על פרוטוקולי מעבר אוהדים חלקים, או שהביורוקרטיה תגבר על רוח הספורט? ההישגים או הכישלונות של נבחרות ממדינות המצויות בעימותים, מאוקראינה ועד מדינות באפריקה, יהפכו במהירות לדגלים דיפלומטיים, כשניצחון מגרש מנוצל לצורכי פנים וחוץ.

בתוך כל זה, המחירים מזנקים, חבילות אירוח מתייקרות, וכרטיסים נעלמים בפלטפורמות דיגיטליות שמנוהלות במודלים שמיטיבים עם ספסרות חוקית. הסטנדרט הביטחוני המוקשח יוצר חוויה סטרילית אך לעיתים מרוחקת, והשפה האותנטית של יציעי עממי־מעמד בינוני מתורגמת לגרסת פרימיום ממותגת. ועדיין, הקהילות מצליחות לייצר סיפור נגדי, החל מצעדות אוהדים שכונתיות ועד רשתות אירוח ביתי, המזכירות שהמשחק שייך גם למי שאינם נוגעים ב־VIP.

הפוליטיקה של מונדיאל 2026, אם כן, היא לא קונספירציה סמויה אלא אקולוגיה גלויה של אינטרסים: פיפ"א מול רשויות מקומיות, ספונסרים מול אוהדים, יוקרה לאומית מול זכויות אזרח. השאלה המעניינת איננה האם הכדורגל פוליטי, הוא תמיד היה, אלא כיצד יצליח האירוח המשולש להפוך את המתח לשיתוף פעולה ספורטיבי.

הפוליטיקה של מונדיאל 2026 היא לא קונספירציה סמויה אלא אקולוגיה גלויה של אינטרסים: פיפ"א מול רשויות מקומיות, ספונסרים מול אוהדים, יוקרה לאומית מול זכויות אזרח

אם יעמוד המיזם בצירוף המאתגר של שקיפות, הכלה ותועלת ציבורית, הוא יוכל לשמש תיקון חלקי לתדמית המגה־אירוע. אם לא, 2026 תיזכר פחות כשנת חגיגה עולמית ויותר כעוד שיעור אזרחי על המחיר שבין תאוות הבמה לבין טובת המגרש.

ד"ר אפרים כהנא, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה והתוכנית לביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי וגם מרצה לשעבר במכללה לביטחון לאומי. תחומי המחקר האקדמי שלו הם מודיעין וביטחון לאומי ותפוצת ובקרת נשק בלתי קונוונציונלי.