החינוך הממלכתי משפיע באופן רב-חשיבות על ענייני הצעירים בין 0 ל-18 בכל המדינות הנאורות, וגם על ענייני הממלכה כולה. סקירת המגמות החינוכיות שניתן לזהות אצלנו ב-2026 מלמדת שמדובר במגוון רחב.

ניתן להצביע על מספר דו-ספרתי של יעדים חינוכיים שחשוב לשאוף להשגתם. אצביע על אחדים מהם בקצרה:

• קריאה וכתיבה כמטרת-על. עלינו לשלוט באופן מיטבי בעברית ואנגלית, כולל הבנת הנקרא, כתיבה מדעית, כתיבה יוצרת. הכול חיוני לְיכולת הביטוי שלנו בכלל תחומי-הדעת. הקריאה והכתיבה הן כלי עבודה לצורך כל אחת מן הדיסציפלינות העולה בדעתנו.
• חינוך ערכי וביקורתי להיבטיו. החינוך הערכי, אם חילוני ואם דתי, חותר בדרך כלל להיות הומני ביחסים בין בני-אדם.
• הקטנת כיתות. צמצום מספר התלמידים לסביבות 20 הוא רב חשיבות. יש לעבוד על כך ברצינות רבה.
• פתיחת בית הספר לעולם שסביבו, המאפשרת לתלמידים לעשות חלק מזמן הלימודים שלהם מחוץ לכותלי בית הספר. השילוב הזה מקנה לבית הספר ממד של רלוונטיות ואטרקטיביות.
• מעבר מסמכות אחת של משרד החינוך לשיתוף הרשויות המקומיות בסוגיות מרכזיות, דרישה של ראשי הרשויות וגורמים נוספים.
• חינוך לקיימות וסביבה, הפיכת הקיימות לנושא מרכזי בחיי התלמידים ומורותיהם.

אני עוצר כאן אף שיש עוד היבטים חשובים מאוד.

מניתי נושאים רבי חשיבות שצריך לקדם בחינוך, אבל בינתיים החינוך הזה נתון בבעיות קשות של מערכת מתפוררת, והוא רחוק מהשגת היעדים שהצבעתי עליהם – ומהשגת יעדים אחרים.

ניתן להצביע על מספר דו-ספרתי של יעדים חינוכיים שחשוב לשאוף להשגתם. אבל בינתיים החינוך הזה נתון בבעיות קשות של מערכת מתפוררת, והוא רחוק מהשגת היעדים הללו ויעדים אחרים

וכן, מערכת החינוך נתונה בתוך מערכת פוליטית חולה אנוש. גם כשאנו רואים ברור שהחינוך זקוק לשינויים גדולים, המצב הפוליטי הנוכחי כבר אינו מבטיח שהשגתם אפשרית. הבעיות שנקלענו אליהן הן אחת לאחת בתחרות עם הסוגיה החינוכית בשאלה מי תוביל את המשבר הקולוסלי של ישראל.

נכון לעכשיו חולֶשת עלינו ממשלה שתחלואיה רבים מספור, וזה מתחיל מראשה, בנימין נתניהו. חברי הממשלה ששים לבצע כל מעשה עוולה שמדרדר את מצבה של המדינה, ובלבד שהשלטון יישאר בידיהם. ראש הממשלה נמצא בתפקידו כמעט ברציפות מאז 2009, והוא הולך ומחריב, הולך והורס.

אל שיאי הנזק והקלקול הגיע בארבע השנים האחרונות: בתחילתן פגע אנושות במבנה הדמוקרטי של ישראל, ולאחר מכן סיבך אותנו במלחמות שאינן מסתיימות, ואת סופן אין לראות. כבר לא ברור לעיתים האם אנחנו עדיין מדינה, ומדינה מאיזה סוג.

הממשלה הזאת הביאה לכך, שהחברה הישראלית חולקה באופן קבוע לשלושה: מתנגדי הממשלה והמוחים כנגד מעשיה הנפשעים; ביביסטים תומכי ממשלה שמסכימים לכל מרכיב בדרכה; והאוכלוסייה הערבית, שזו היהודית ממדרת אותה מ"ענייניהם" של "הציונים".

הממשלה הזאת, לצורך הישרדותה, פועלת כאמור לפרק את העם מחד גיסא, ולשחד בכסף גדול את החלקים שמוכנים לתמוך במלאכת ההרס שהיא מקדמת מאידך. יותר ויותר מסתמנת היהדות החרדית ככוח עוצמתי וגם ככוח כובש. עתה ניכרים בבירור כוונותיה להשתלט על החברה הישראלית כולה. סיסמת הדגל "נמות ולא נתגייס" מראה בעליל את רמת נכונותה ליהנות מפרות הארץ ומשאביה, אבל לא להתחלק בצורה כלשהי בנטל. 

המצב הביטחוני, אם להגדיר את הנושא במילים המתארות אותו נכון – הוא קטסטרופלי. אנחנו נתונים בחזיתות רבות, עם מעט חופש לפעול, יחד עם מחסור אקוטי באנשים שיעשו את העבודה.

האויבים שחשבנו להכריע במהירות תלויים עלינו בכבדות, ומקשים על יכולת התנועה שלנו לכל מקום שאליו נרצה להגיע. אזור הצפון במיוחד שקוע בבוץ עמוק, ולמען האמת – במציאות משתקת ממש. אי הוודאות לגבי "החזיתות הפתוחות" רבה, ואין לה לאי הוודאות מועד-תפוגה.

אל שיאי הנזק והקלקול הגיע נתניהו בארבע השנים האחרונות: בתחילתן פגע אנושות במבנה הדמוקרטי של ישראל, ולאחר מכן סיבך אותנו במלחמות שאינן מסתיימות, ואת סופן אין לראות

גודל הרצון שלנו לשלוט על עם זר, כלומר על הפלסטינים, יוצא דופן בתקופה זאת של העולם והיחסים בין עמים וארצות. השליטה הזאת משחיתה את כולנו וגם מקימה עלינו את העולם מכל כיוון. המצורעוּת שלנו נהפכת לתו היכר מרכזי. מול הפלסטינים אנחנו נעשים פושעים על מלא, שאין להם מחילה נראית לעין בזמן כלשהו.

בכלל, אי אפשר בלי מילים אחדות על האלימות שפשתה בקרבנו אצל גדולים וקטנים, יהודים וערבים – ואין מושיע.

עוד תופעה ייחודית היא העובדה שהפכנו בינתיים למדינת חסות כפי שלא היינו אי-פעם בעבר: העובדה שנתניהו הוא בן דמותו ובן בריתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ עשתה אותו לעובד נרצע של הנשיא האמריקאי. כך או כך, כפי שכתבתי למעלה, איבדנו רבים מסמני ההיכר של היותנו מדינה עצמאית.

מצבנו מספק סיבות לייאוש וחרדה גדולים, אבל בעניין זה – אין לנו פריווילגיות.

לסיכום הדיון הנוכחי ישנן רק כמה הערות בנאליות על החשוב באמת, הערות שחשוב לחזור אליהן שוב ושוב: תחילה עלינו לוודא שהבחירות אכן מתקיימות. זה עדיין לא מובטח; נתניהו בהחלט צפוי לנסות למסמס אותן. אבל אם כן ייקבע מועד – צריך לעבוד על התוצאות.

הגופים שצריכים להוביל את ניצחון השפיות ידועים: תנועת המחאה; מפלגות האופוזיציה שעוברות את אחוז החסימה; התנועה הקיבוצית על נספחיה הרבים ברחבי הארץ; התקשורת, שלשבחה ייאמר: בדרך כלל היא מבינה מה לפניה. היא תצטרך לעשות יותר, ופחות לשמור על "ניטרליות".

הגופים שצריכים להוביל את ניצחון השפיות ידועים: תנועת המחאה; מפלגות האופוזיציה שעוברות את אחוז החסימה; התנועה הקיבוצית על נספחיה; התקשורת שתצטרך לעשות יותר – ופחות לשמור על "ניטרליות"

צריך להתכונן לכך, שהמפלגות הערביות תיהפכנה בהמשך לבנות-ברית של ממשלת השינוי; לא נוכל בלעדיהן. ולכל עבר עלינו להפיץ את המסר, שאם לא עכשיו – אימתי? כאמור, אל הדיון הקריטי על חינוך ראוי, נוכל לשוב רק כשירווח.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.