בחודשים האחרונים נחשפה שוב אחת האמיתות היסודיות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני: ישראל אינה נעה באיטיות אל הכרעה מדינית, אלא מתרחקת ממנה באמצעות רצף של צעדים קטנים, מנהליים, משפטיים ותודעתיים.

אין כאן נאום חגיגי על סיפוח, אין החלטת כנסת על ביטול הסכמי אוסלו, ואין מפה חדשה המונחת על שולחן הציבור. יש דבר יעיל בהרבה: ממשלה שמקדמת שליטה, כנסת שמנרמלת אותה, מערכת משפט שמתקשה לעצור אותה, ציבור יהודי שמתרגל אליה, ורשתות חברתיות שמעניקות לה הד ציבורי. כך נראה סיפוח דה־פקטו בעידן שבו הפוליטיקה מעדיפה לא לומר תמיד בקול את מה שהיא עושה בפועל.

הנתונים החברתיים של קבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה מלמדים עד כמה השתנה המרכז היהודי בישראל. בסקר מרץ 2026, 34% מהיהודים בישראל תמכו בסיפוח חד־צדדי, 21% בסטטוס קוו, 26% בהיפרדות אזרחית תוך המשך שליטה ביטחונית, ורק 19% בהסכם קבע על בסיס שתי מדינות. כלומר, 55% תומכים בחלופות שאינן היפרדותיות, לעומת 45% בחלופות היפרדותיות.

אין כאן נאום חגיגי על סיפוח, אין החלטת כנסת על ביטול הסכמי אוסלו, ואין מפה חדשה המונחת על שולחן הציבור. זהו סיפוח דה־פקטו בעידן שבו הפוליטיקה מעדיפה לא לומר תמיד בקול את מה שהיא עושה בפועל

המגמה חמורה יותר מן התמונה הרגעית: מאז 2018 ירדה התמיכה בשתי מדינות מ־47% ל־19%, בעוד התמיכה בסיפוח עלתה מ־17% ל־34%. לראשונה, הסיפוח הוא החלופה הפופולרית ביותר בציבור היהודי.

זו אינה רק תזוזה בסקרים. ברשתות החברתיות, שבהן נבחן ברבעון ראשון של 2026 מאגר של 15,819 פוסטים, מתוכם 13,508 רלוונטיים לסכסוך, הסיפוח שב להוביל את השיח המכוון למדיניות. מתוך 6,834 פוסטים שעסקו ישירות בכיוון מדיניות, 2,632 עסקו בסיפוח, 1,746 בסטטוס קוו, 1,461 בשתי מדינות ו־995 בהיפרדות. חשוב מכך: בקרב מי שהזכירו סיפוח, 84.3% תמכו בו; בקרב מי שהזכירו שתי מדינות, רק 15.4% תמכו בהן ו־82.8% התנגדו. פתרון שתי המדינות עדיין נוכח בשיח, אך יותר ויותר כאובייקט לביקורת שלילית ולא כאפשרות פוליטית.

הזירה הפוליטית מוסיפה לכך את השכבה המוסדית. ראשי המפלגות בישראל כמעט אינם עוסקים ישירות בסכסוך, למעט מי שהפכו אותו לנישה פוליטית: בצלאל סמוטריץ' מצד אחד, איימן עודה מצד אחר. מתוך 1,459 פוסטים של ראשי מפלגות ברשת X, התייחסו לסכסוך 567 מהם, אך 519 מתוכם עסקו בסטטוס קוו הביטחוני, בעיקר בענייני איראן, עזה, חמאס ולבנון. רק 27 עסקו בסיפוח, 20 בשתי מדינות ואחד בהיפרדות. לכאורה, הסכסוך הפלסטיני נדחק לשוליים; בפועל, דווקא הרחקתו מן הדיון הציבורי מאפשרת לקדם אותו במוסדות.

שולחן הממשלה קיבל ברבעון הראשון של 2026 שלוש החלטות הנוגעות לשליטת ישראל ביהודה ושומרון: שתיים תומכות בסיפוח ואחת בסטטוס קוו. ועדות הכנסת סיפקו תמונה ברורה עוד יותר: ב־92 פרוטוקולים שאותרו הופיעו כ־290 אזכורים לכיווני מדיניות, מהם 235 לסיפוח ו־55 להיפרדות, ללא נוכחות ממשית לשתי מדינות או לסטטוס קוו. במליאת הכנסת נותחו 4,213 נאומים, מהם 484 עסקו בסכסוך. 76.7% עסקו בסטטוס קוו, בעוד שתי מדינות הופיעו בשיעור של כ־2.1% בלבד. מי שמחפש פרויקט מדיני חלופי באופוזיציה ימצא בעיקר שתיקה, הסתייגות טקטית או ביקורת על אלימות מתנחלים, אך כמעט לא חזון.

המגמה חמורה יותר מן התמונה הרגעית: מאז 2018 ירדה התמיכה בשתי מדינות מ־47% ל־19%, בעוד התמיכה בסיפוח עלתה מ־17% ל־34%. לראשונה, הסיפוח הוא החלופה הפופולרית ביותר בציבור היהודי

היעדר לחץ בינלאומי ישיר ברבעון זה, אינו פרט שולי. כאשר תשומת הלב נודדת לאיראן ולעזה, חלון ההזדמנויות של מי שמבקשים לקבע שליטה בגדה מתרחב. מדיניות שאינה נבלמת מבחוץ ואינה מאותגרת מבפנים הופכת במהירות לשגרה.

השתיקה הזו מסוכנת. מדד הסיפוח המשפטי עלה ברבעון זה מ־2.76 ל־3.19 בסולם של 1 עד 5, שבו 1 מבטא זמניות ונפרדות לפי דיני התפיסה הלוחמתית, ו־5 מבטא אינטגרציה וסיפוח. זהו הערך הגבוה ביותר בשלוש השנים האחרונות, למעט רבעון אפריל–יוני 2024.

יש לנהוג בזהירות, שכן נותחו 13 פריטים משפטיים בלבד וחלק ניכר מן העלייה קשור להתפתחות אחת: חידוש הסדר המקרקעין בשטחי C. אך דווקא ההתפתחות הזו היא לב העניין. הסדר מקרקעין אינו עוד תקנה טכנית. הוא פעולה היוצרת ודאות קניינית ארוכת טווח, משנה יחסי כוח, ועלולה לפגוע בפלסטינים שאינם יכולים להגן על זכויותיהם. כאשר הממשלה מנחה להסמיך את הרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין שבמשרד המשפטים לפעול בשטחי C, היא מקרבת את השטח אל מערכת המשפט והמנהל הישראלית.

גם שינוי מבנה המנהל האזרחי נע באותו כיוון. העברת סמכויות אזרחיות לגורמים הכפופים בפועל לשר בממשלת ישראל אינה עוד ניהול צבאי זמני של שטח כבוש. בג"ץ אמנם דחה את העתירות נגד השינוי, אך הכיר בקושי המשפטי שהוא מעורר והותיר פתח להתערבות אם יתברר שבפועל נותקה השליטה האזרחית מן המפקד הצבאי. כך, במקום בלימה משפטית ברורה, קיבלנו אזהרה מנומסת: הדלת פתוחה, אך הסוסים, כפי שהעיר השופט גרוסקופף, אולי כבר עזבו את האורווה.

היעדר לחץ בינלאומי ישיר אינו פרט שולי. כשתשומת הלב נודדת לאיראן ולעזה, חלון ההזדמנויות של המבקשים לקבע שליטה בגדה מתרחב. מדיניות שלא נבלמת מבחוץ ולא מאותגרת מבפנים הופכת במהירות לשגרה

גם הסיקור התקשורתי אינו ממלא את החלל. עיתונות הזרם המרכזי עוסקת בסכסוך בעיקר דרך אירועים שוטפים, ביטחון, אלימות ותגובות פוליטיות, ופחות דרך דיון שיטתי בכיווני הכרעה. כך נוצר מעגל סגור: הממשלה מקדמת עובדות, הכנסת מספקת לה זירות עבודה שקטות, התקשורת עוקבת אחר האירוע הבא, והציבור מקבל מציאות שכבר עוצבה עבורו.

הצעת חוק רשות המורשת ביהודה ושומרון מבקשת להקים רשות ישראלית סטטוטורית שתטפל בעתיקות ובאתרי מורשת באזור, ואף קובעת כי במקרה של סתירה יגבר החוק הישראלי על הדין ותחיקת הביטחון. גם אם מדובר בשלב של הצעת חוק בלבד, זהו מנגנון מוכר של סיפוח זוחל: לא החלת ריבונות כללית, אלא החלת סמכויות ישראליות תחום אחר תחום. מורשת, מקרקעין, תכנון, אכיפה, כבישים. כך הופכת הזמניות לקביעות.

מול החברה היהודית והמערכת הפוליטית־משפטית בישראל, החברה הערבית בישראל מציגה תמונת ראי. כמעט 93% מן הערבים בישראל תומכים בפתרון שתי המדינות, אף שהם ספקנים מאוד ביחס להיתכנותו. רוב משמעותי מבקש השפעה פוליטית, ממשלת מרכז־שמאל עם מפלגה ערבית בקואליציה, ומסרב לתמוך במפלגה ערבית שתצהיר מראש שלא תיכנס לקואליציה. זהו ציבור שמבקש להשתלב כדי להשפיע על הכיוון המדיני, בעוד רוב הציבור היהודי מתרחק מן הכיוון הזה.

בזירה הפלסטינית הרשמית מתקיים פיצול אחר. הרשות הפלסטינית ממשיכה לדבר בשפת משפט, מוסדות, מדינה והכרה בינלאומית. חמאס אינו מציע מסגרת מדינתית חלופית, אלא ממשיך בשפת התנגדות, אם כי ברבעון זה בפרופיל ציבורי מצומצם יותר. במקביל, המשפיענים הפלסטינים הפכו את עזה למרכז מוסרי ודיגיטלי: 77% מן הוויראליות שנמדדה בשיח האקטיביסטי הפלסטיני מרוכזת ברצועה, לא סביב לחימה בלבד, אלא סביב תיעוד הרס, הישרדות וחיים בתוך חורבן.

המסקנה ברורה. ישראל אינה מנהלת ויכוח אמיתי בין שתי מדינות לסיפוח. היא מאפשרת לסיפוח להתקדם כאשר פתרון שתי המדינות נדחק מן הציבור, מן הכנסת, מן הממשלה ומן המשפט. הסכנה איננה רק שהעולם יתנגד, או שהפלסטינים יתייאשו. הסכנה היא שישראל תתעורר מאוחר מדי למציאות שהיא בנתה במו ידיה: מדינה אחת, לא שוויונית, לא זמנית, ולא דמוקרטית באמת.

ישראל לא מנהלת ויכוח אמיתי בין שתי מדינות לסיפוח. היא מאפשרת לסיפוח להתקדם כשפתרון שתי המדינות נדחק מהציבור, מהכנסת, מהממשלה ומהמשפט. ישראל עלולה להתעורר למציאות שבנתה במו ידיה

מי שרוצה לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו יכול להסתפק בגינוי האלימות או בתקווה עמומה ליום שאחרי. עליו להציב מחדש חלופה מדינית ברורה. אחרת, הסיפוח ימשיך להתקדם בלי להכריז על עצמו, עד שלא יישאר עוד על מה להכריז.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.