בזמן שבמרכז הארץ רבים כבר חזרו לשגרה יחסית יציבה, בצפון ישראל המציאות עדיין נראית אחרת לגמרי. האזעקות אולי פחות תופסות כותרות, אך האיום לא נעלם.

רחפנים, ירי, פציעות חוזרות, כוננות בלתי פוסקת, חוסר ודאות, ופחד שמלווה את היום־יום כבר קרוב לשלוש שנים, הפכו עבור רבים מתושבי הצפון למצב חיים כרוני.

"כל יום מגיעים פצועים לחדר המיון בנהריה", סיפרה רופאה מהצפון. משפט אחד קצר שממחיש עד כמה המלחמה עבור חלק גדול מהמדינה עדיין לא הסתיימה באמת.

רחפנים, ירי, פציעות חוזרות, כוננות בלתי פוסקת, חוסר ודאות, ופחד שמלווה כבר קרוב לשלוש שנים, הפכו למצב חיים כרוני בקרב רבים מתושבי הצפון. "כל יום מגיעים פצועים לחדר המיון בנהריה", סיפרה רופאה מהצפון

הבעיה היא שלא מדובר רק בפציעות גופניות. מלחמה מתמשכת משנה בהדרגה גם את הגוף, גם את הנפש וגם את החברה כולה.

הגוף לא בנוי לחיות במצב חירום קבוע

המערכת האנושית יודעת להתמודד היטב עם מצבי חירום קצרים. בזמן סכנה מופרשים אדרנלין וקורטיזול, הדופק עולה, השרירים נדרכים, והמוח עובר למצב הישרדות.

אבל כאשר מצב החירום נמשך חודשים ושנים, הגוף מתחיל לשלם מחיר.

מחקרים רבים בעולם מראים כי סטרס כרוני ממושך קשור לעלייה בלחץ דם, סוכרת, השמנה בטנית, מחלות לב, כאבים כרוניים, הפרעות שינה, חולשה חיסונית, בעיות עיכול ואף האצת תהליכי הזדקנות.

בצפון הארץ רבים חיים כבר תקופה ארוכה במתח ביולוגי מתמשך. אנשים ישנים פחות טוב. חלקם נבהלים מכל רעש. אחרים נמנעים מפעילות גופנית בחוץ. יש ילדים שמתקשים להתרכז, מבוגרים שחיים בדריכות מתמדת, ומשפחות שלמות שמרגישות שהמערכת העצבית שלהן כבר לא מצליחה "להירגע".

מחקרים רבים בעולם מראים כי סטרס כרוני ממושך קשור לעלייה בלחץ דם, סוכרת, השמנה בטנית, מחלות לב, כאבים כרוניים, הפרעות שינה, חולשה חיסונית, בעיות עיכול ואף האצת תהליכי הזדקנות

הרחפנים משנים את תחושת הביטחון הבסיסית

אחד המרכיבים הקשים במיוחד במלחמה הנוכחית הוא איום הרחפנים. בניגוד לטילים, שלעתים מאפשרים שניות של התרעה, רחפנים מייצרים תחושה אחרת לגמרי: איום שקט, בלתי צפוי, כמעט בלתי נראה.

המוח האנושי מתקשה מאוד להתמודד עם סכנה שאינה ברורה ואינה נשלטת. זה יוצר עוררות מתמדת, דריכות, חרדה ותחושת אובדן שליטה.

אנשים מדווחים על קושי להירדם, יקיצות מרובות, עצבנות, תשישות, אכילה רגשית, עייפות כרונית ותחושת "שחיקה נפשית". אצל חלקם מתפתחים גם סימפטומים פוסט טראומטיים של ממש.

גם מי שלא נפצע נפגע

אחת התופעות החשובות ביותר במלחמות ממושכות היא הפגיעה המצטברת באנשים "רגילים". לא רק לוחמים או פצועים.

בעלי עסקים שחיים בחוסר ודאות כלכלית. צוותים רפואיים שעובדים חודשים ארוכים בעומס רגשי עצום. הורים שמנסים לשדר רוגע לילדים בזמן שהם עצמם חרדים. בני נוער שחיים בהתבגרות לא יציבה. קשישים שנותרים לעתים בודדים ומפוחדים.

השחיקה הזו לא תמיד נראית מבחוץ. אבל היא מצטברת בגוף ובנפש.

רחפנים מייצרים תחושה אחרת: איום שקט, בלתי צפוי, כמעט בלתי נראה. המוח האנושי מתקשה מאוד להתמודד עם סכנה שאינה ברורה ואינה נשלטת. זה יוצר עוררות מתמדת, דריכות, חרדה ותחושת אובדן שליטה

השמנה, אכילה רגשית והירידה באנרגיה

מצבי סטרס ממושכים משפיעים גם על המשקל ועל חילוף החומרים. כאשר המוח נמצא במצב הישרדות, רבים מחפשים נחמה באוכל עתיר סוכר ושומן. אחרים מפסיקים פעילות גופנית, ישנים פחות, וצוברים עייפות כרונית.

הקורטיזול, הורמון הסטרס המרכזי, קשור גם לעלייה בתיאבון, במיוחד למזונות מנחמים, ולהצטברות שומן בטני.

במקביל, אנשים רבים מדווחים על אובדן מוטיבציה, ירידה באנרגיה, תשישות נפשית ותחושה שאין כוחות "לטפל בעצמם".

מערכת הבריאות משלמת מחיר

בתי החולים בצפון, ובראשם המרכז הרפואי לגליל, פועלים לאורך זמן במציאות של עומס, חוסר ודאות ודריכות ביטחונית. לבית החולים בנהריה מגיעים באופן שוטף פצועים מהחזית הצפונית, והוא הפך למעשה לבית החולים הקדמי ביותר מול גבול לבנון. גם המרכז הרפואי זיו קולט נפגעים רבים מהגליל העליון, בעוד שהקריה הרפואית רמב"ם משמש מרכז־על לטיפול בפציעות מורכבות וקשות. בתי חולים נוספים בצפון, בהם המרכז הרפואי פוריה, המרכז הרפואי העמק, המרכז הרפואי כרמל ו־המרכז הרפואי בני ציון, נושאים גם הם בחלק מהעומס המתמשך.

מצבי סטרס ממושכים משפיעים גם על המשקל ועל חילוף החומרים. כאשר המוח נמצא במצב הישרדות, רבים מחפשים נחמה באוכל עתיר סוכר ושומן. אחרים מפסיקים פעילות גופנית, ישנים פחות, וצוברים עייפות כרונית

גם הצוותים הרפואיים עצמם חיים בתוך אותו איום. רופאים, אחיות, אנשי טיפול וצוותי חירום נושאים על גבם עומס רגשי מתמשך, ולעיתים גם שחיקה קשה. רבים מהם עובדים במשך חודשים במתחמים ממוגנים ותחת איום מתמיד של אזעקות ורחפנים, בזמן שגם בני משפחותיהם חיים באותה מציאות מורכבת.

כאשר מצב החירום הופך לשגרה, עולה הסיכון לעייפות מקצועית, חרדה, דיכאון ושחיקה מערכתית.

ומה אפשר לעשות עכשיו?

אי אפשר לפתור סטרס כרוני רק באמצעות "לחשוב חיובי". הגוף והנפש זקוקים לתמיכה אמיתית.

יש כמה עקרונות שיכולים לעזור גם בתקופות קשות:

• יצירת שגרה ככל האפשר –  גם שגרה חלקית מעניקה למוח תחושת יציבות וביטחון. שעות שינה קבועות, ארוחות מסודרות ופעילות יומיומית עוזרות למערכת העצבים.
• תנועה גופנית – אפילו הליכה קצרה, תרגילי נשימה, יוגה או מתיחות יכולים להפחית סטרס ולשפר מצב רוח.
• חיזוק קשרים אנושיים – בדידות מגבירה חרדה. שיחות, מפגשים קהילתיים ותמיכה חברתית הם גורם מגן משמעותי.
• הפחתת חשיפה מתמדת לחדשות – המוח אינו בנוי לצרוך איומים 24 שעות ביממה. לעתים דווקא הפסקות יזומות מהחדשות מסייעות להפחתת חרדה.
• פנייה לעזרה מקצועית – טיפול רגשי, קבוצות תמיכה וליווי מקצועי אינם סימן לחולשה אלא להפך. הם כלי חשוב לשמירה על הבריאות.

אולי הגיע הזמן לדבר גם על ריפוי 

אחרי שנים של מתיחות, ייתכן שהשאלה כבר איננה רק כיצד לנצח, אלא גם כיצד לרפא.

איך מחזירים תחושת ביטחון לאזרחים? איך מחזקים קהילות שנשחקו? איך עוזרים לילדים שגדלו לתוך מציאות של אזעקות ורחפנים? ואיך מונעים ממדינה שלמה להתרגל לחיים במצב הישרדות תמידי?

איך מחזירים תחושת ביטחון לאזרחים? איך מחזקים קהילות שנשחקו? איך עוזרים לילדים שגדלו לתוך מציאות של אזעקות ורחפנים? ואיך מונעים ממדינה שלמה להתרגל לחיים במצב הישרדות תמידי?

מלחמות אינן נגמרות רק כשהירי נפסק. הן מסתיימות באמת רק כאשר בני האדם מצליחים לחזור לחיים שיש בהם ביטחון, שינה רגועה, תקווה, קהילה ויכולת לדמיין עתיד טוב יותר.

ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.