כאשר יחיאל לייטר, שגריר ישראל בוושינגטון וממנהיגי תנועת ההתנחלויות, כינה את ג'יי סטריט, השדולה הליברלית, "סרטן בתוך הקהילה היהודית האמריקאית", זו לא הייתה פליטת פה מכוערת.

היה זה ייצוא של שיטה פוליטית שראש הממשלה בנימין נתניהו שכלל במשך שנים: לחלק את החברה לנאמנים ולאויבים מבית, להציג ביקורת כבגידה, ולשלוט במה שנותר.

בישראל, השיטה הזו סייעה לו לשרוד שערוריות ולנצח מערכות בחירות תוך כדי פירוק האמון האזרחי. כעת הוא מכוון אותה מעבר לאוקיינוס, אל יהדות אמריקה, עם אותה כוונה ואותם מחירים.

כשלייטר כינה את ג'יי סטריט "סרטן בתוך הקהילה היהודית האמריקאית" – זו לא הייתה פליטת פה מכוערת אלא ייצוא של שיטה פוליטית שנתניהו שכלל במשך שנים: לחלק את החברה לנאמנים ולאויבים מבית

נתניהו לא רק פילג את החברה הישראלית; הוא גם סייע לדחוף את וושינגטון לעימות צבאי הרסני עם איראן. התוצאה הייתה הסלמה אזורית, חיזוק הקיצונים בטהרן ותגובת נגד גוברת בתוך ארצות הברית.

אותה שיטה פועלת כעת גם כלפי יהודי אמריקה: לדרוש יישור קו מוחלט, להציג כל מחלוקת כבגידה, ובכך להעמיק את הניכור בתוך הקהילה היהודית האמריקאית ולפורר אותה מבפנים.

ג'יי סטריט איננה ארגון רדיקלי. היא ליברלית, פרו־ישראלית ותומכת בפתרון שתי המדינות. היא מייצגת זרם רחב בקרב יהודי ארצות הברית, כזה המבקש לתמוך בישראל מבלי לאמץ אוטומטית כל מדיניות של ממשלת נתניהו. אך גם עמדות מתונות כאלה מוצגות כיום כבגידה על ידי גורמים המזוהים עם נתניהו ותנועת ההתנחלויות.

הרטוריקה הזו כבר מתורגמת למעשים. דוגמה בולטת לכך היא הכוונה למנות את קרולין גליק, מהדמויות הבולטות של הימין הפופוליסטי ותומכת נלהבת של נתניהו, לתפקיד הקונסולית הכללית של ישראל בניו יורק.

הקונסוליה בניו יורק אינה עוד נציגות דיפלומטית שגרתית; היא נקודת המפגש הרגישה ביותר בין מדינת ישראל לבין הקהילה היהודית הגדולה והמשפיעה ביותר בתפוצות. הבחירה בגליק לתפקיד הזה מסמלת את הפיכת הדיפלומטיה הישראלית לכלי במלחמת התרבות שמנהלת ממשלת נתניהו.

ג'יי סטריט ליברלית, פרו־ישראלית, תומכת בפתרון שתי המדינות ומייצגת זרם רחב בקרב יהודי ארה"ב, המבקש לתמוך בישראל ללא אימוץ אוטומטי של מדיניות נתניהו. אך גם עמדות מתונות מוצגות כיום כבגידה

גליק, תומכת מובהקת של דונלד טראמפ ושל האגף השמרני בארצות הברית, מחזיקה בהיסטוריה ארוכה של התקפות נגד הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים. מדובר בהתנגשות ישירה עם המציאות הדמוגרפית של יהדות ארצות הברית: מחקרי מכון פיו מראים בעקביות כי רוב היהודים המזוהים דתית בארצות הברית משתייכים לזרמים הליברליים, בעוד שהזרם האורתודוקסי, שאליו פונה הרטוריקה הממשלתית, מהווה מיעוט קטן יחסית.

בעבר, היחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית התבססו לפחות למראית עין על תפיסה של שותפות הדדית. אך תחת נתניהו מתרחש שינוי עמוק יותר: יהדות אמריקה חדלה להיתפס כקהילה עצמאית שיש לה קול, רגישויות ואינטרסים משלה, והופכת בהדרגה לכלי בתוך מאבקי הכוח של הפוליטיקה הישראלית. במקום דיאלוג מתקיים ניסיון לייצר משמעת פוליטית מעבר לים.

כאשר נציגה רשמית של ישראל מאשימה את הזרמים הליברליים בארצות הברית בפרוגרסיביות אנטי־ציונית, היא לא רק תוקפת את עמדותיהם. היא קובעת גבולות לגיטימציה בתוך הקהילה היהודית־אמריקאית. המסר ברור: יהודי ארצות הברית נדרשים ליישר קו עם מדיניות ממשלת נתניהו או להסתכן בהדרה פוליטית וציבורית.

התהליך הזה מעמיק את הקיטוב סביב ישראל בתוך הפוליטיקה האמריקאית. הפיכת הדיפלומטיה הישראלית למזוהה לחלוטין עם צד אחד של המפה הפוליטית בארצות הברית פוגעת ביכולתה של ישראל לשמור על תמיכה רחבה לאורך זמן, והופכת אותה בהדרגה מנושא קונצנזואלי יחסית לסוגיה מפלגתית ומפלגת.

תחת נתניהו מתרחש שינוי עמוק: יהדות אמריקה חדלה להיתפס כקהילה עצמאית עם קול, רגישויות ואינטרסים משלה, והופכת לכלי במאבקי הכוח של הפוליטיקה הישראלית. במקום דיאלוג – ניסיון למשמעת פוליטית

הסיבה שהתמיכה האמריקאית בישראל הייתה לאורך השנים רחבה כל כך לא קשורה רק לכוחו של הלובי הישראלי בוושינגטון. אמריקאים רבים ראו בישראל מדינה מערבית ודמוקרטית, החולקת עם ארצות הברית ערכים ואינטרסים משותפים. גם מי שהתנגדו לכיבוש או למדיניות ההתנחלויות לא בהכרח ערערו על עצם הלגיטימיות של ישראל או על הברית האסטרטגית עמה.

אבל המציאות הזו משתנה. ככל שישראל מזוהה יותר עם הרס, דיכוי וכוח צבאי בלתי מרוסן, כך נשחק גם הדימוי המוסרי שלה בעיני אמריקאים רבים. עבור חלק גדל והולך בציבור האמריקאי, ישראל כבר אינה נתפסת כמדינה ליברלית המגינה על עצמה, אלא ככוח הפועל בניגוד לערכים שאמריקה טוענת לייצג. התחושה הזו מתחזקת עוד יותר כאשר ישראל או גורמים המזוהים עמה מנסים להשפיע באופן בוטה על הפוליטיקה והחיים הציבוריים בארצות הברית.

שום ארגון, כולל ג'יי סטריט, אינו חסין מביקורת. אך לכנותו "סרטן", או לשלוח קונסולית כללית שפוסלת אותו אידיאולוגית, איננו ביטוי לבהירות מוסרית אלא התרסה מכוונת שנועדה להצית מלחמת תרבות בתוך יהדות ארצות הברית.

מה שמנסים לעשות כאן מוכר היטב לישראלים: להפוך פלורליזם למבחן נאמנות, ואז להאשים את המודרים בפילוג. זוהי בדיוק הפוליטיקה שנתניהו שכלל בישראל במשך שנים, חלוקה בין "נאמנים" ל"בוגדים", בין מי ששייך למחנה לבין מי שיש להוקיעו.

שום ארגון, כולל ג'יי סטריט, לא חסין מביקורת. אך לכנותו "סרטן", או לשלוח קונסולית כללית שפוסלת אותו אידיאולוגית, זה לא ביטוי לבהירות מוסרית, אלא התרסה שנועדה להצית מלחמת תרבות ביהדות ארה"ב

אפילו דייוויד מקובסקי, איש ממסד פרו־ישראלי מובהק ממכון וושינגטון, הזהיר לאחרונה שממשלה נוספת הנשענת על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' עלולה לערער קשות את היחסים עם יהדות ארצות הברית ואת התמיכה הדו־מפלגתית בישראל.

אך הבעיה כבר אינה אזהרה לגבי העתיד. התהליך הזה מתרחש עכשיו. נתניהו אינו רק תלוי בקיצונים; הוא מאמץ ומייצא את פוליטיקת הנאמנות וההוקעה שלהם גם אל תוך החיים הציבוריים של יהדות אמריקה.

מוסדות יהודיים אמריקאיים אינם יכולים להרשות לעצמם לשתוק מול השפה והפוליטיקה הזו. עליהם להציב קו אדום ברור נגד דה־לגיטימציה של יהודים ליברלים ונגד הניסיון להפוך את התמיכה בישראל למבחן נאמנות פוליטי. עליהם ליצור מרחבים שבהם אפשר להתווכח בחריפות על הכיבוש, על גבולות, על ביטחון ועל עתיד ישראל, מבלי להפוך כל מחלוקת לבגידה. דור צעיר של יהודים אמריקאים לא יתרחק מישראל רק בגלל מדיניות כזו או אחרת; הוא יתרחק אם ירגיש שאין לו זכות מוסרית או פוליטית להתבטא בכנות.

דבריו של השגריר והמינויים המתוכננים נועדו לשדר כוח. בפועל הם משדרים פחד, פחד מדיון פתוח על המחיר המוסרי והפוליטי של שליטה בלתי נגמרת בעם אחר, ופחד מהאפשרות שיהודי אמריקה כבר אינם מוכנים ליישר קו אוטומטי עם ממשלת ישראל.

לכנות את ג'יי סטריט "סרטן" או לשלוח לניו יורק קונסולית הנתפסת כעוינת לזרמים הליברליים לא יחזק את הקהילה היהודית האמריקאית. זה רק יעמיק את הקרע בתוכה וישכפל את אותה פוליטיקת פילוג שכבר פגעה קשות בחברה הישראלית.

מוסדות יהודיים אמריקאיים לא יכולים להרשות לעצמם לשתוק מול שפה ופוליטיקה כזו. עליהם להציב קו אדום ברור נגד דה־לגיטימציה של יהודים ליברלים והניסיון להפוך את התמיכה בישראל למבחן נאמנות פוליטי

במשך עשרות שנים נשענה ישראל על קהילה יהודית־אמריקאית פלורליסטית, ליברלית ובטוחה בעצמה. האירוניה היא שכעת ממשלת ישראל פועלת נגד אותה תרבות פוליטית שסייעה לבנות את עומק התמיכה בה בארצות הברית. אם המגמה הזו תימשך, הנזק לא יהיה רק דיפלומטי או פוליטי. ישראל עלולה לגלות מאוחר מדי שהיא פירקה במו ידיה את אחד הנכסים האסטרטגיים וההיסטוריים החשובים ביותר שלה.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"