הדעה הרווחת כיום וההולכת ומתפשטת, היא שרוב הבוחרים בבנימין נתניהו הם מרוקאים "בורים" ואף "בבונים", כפי שהתבטאו לא פעם אישים בעלי השפעה. זוהי עלילה מקוממת, ובעיקר כזו המעידה על חוסר הבנה של הנסיבות הסוציולוגיות. יתר על כן, היא מעמיקה את השסע בחברה, ובכך מאפשרת לימין להוסיף ולאחוז בשלטון.

הכול החל כאשר מנחם בגין, שעמד בראש הליכוד, הבין את מצבם הפסיכו־חברתי של תושבי הפריפריה. בדברו על סבלם ועל פצעיהם, הוא הבטיח להם לזקוף את ראשם ולהפוך לשותפים פעילים בשלטון, ובעיקר לבני מעמד שווה.

מציאות זו אמנם אפשרה את המהפך בשנת 1977, אך גם זרעה רגשות נקם וצורך בהתחשבנות עם השמאל – אותו שמאל שעם הקמת המדינה הקים בחיפזון יישובים שכונו "עיירות פיתוח", ובהם יושבה רוב העלייה ההמונית שהגיעה ממרוקו בתחילת שנות השישים.

בדברו על סבלם ועל פצעיהם, בגין הבטיח לזקוף את ראשם ולהפוך לשותפים פעילים בשלטון ולבני מעמד שווה. זה אמנם אפשר את המהפך בשנת 1977, אך גם זרע רגשות נקם וצורך בהתחשבנות עם השמאל

עם הזמן התברר שבגין היה מנהיג הגון, שידע לכבד עקרונות דמוקרטיים. אולם נתניהו הרחיק לכת, ובערמומיות, מתוך חישובים פוליטיים גרידא, ביסס את האלקטורט שלו בקרב בני הדור הראשון, השני והשלישי של אותה עלייה, שנותרה תקועה בפריפריה.

הוא, מצדו, משתמש בהם, אך גם הם אינם עיוורים ובוודאי אינם בורים. הם משתמשים בו, במובן הקולקטיבי, מתוך צורך להביע זעם ונקמה כלפי הממסד, ובעיקר כלפי השמאל, שאותו הם תופסים כאחראי לגורלם.

היעדר תשתיות ואפשרויות תעסוקה בתעשייה העמיד את אוכלוסיית הערים הללו במצב ארעי, נחות ומשפיל. רבים מהם חוו את עצמם כחלק מ"ישראל השנייה" – אוכלוסייה מופלית מבחינה אתנית, חברתית־תרבותית ותעסוקתית. עם הזמן נחרתו ההשפלה, ובעיקר תחושת חוסר הצדק החברתי, בזיכרון הקולקטיבי של הצאצאים לדורותיהם. הם מביעים את כעסם על גורל הוריהם – גורל שאותו הם חשים גם על בשרם.

מוריס הלבוואקס, פילוסוף וסוציולוג צרפתי שפיתח את מושג "הזיכרון הקולקטיבי", אמר: "בכל תקופה הזיכרון בונה מחדש את תמונת העבר בהתאם למחשבות השליטות בחברה". הדבר נשמע צודק וכמעט בלתי נמנע, אך במצב שאליו נקלעה המדינה, הזיכרון אמנם צריך להיות נצחי, אך הסליחה והוויתור, לטובת ההווה והעתיד, נדרשים לאין ערוך. כך ישראל, שלא תשכח לעולם את השואה, התפייסה עם גרמניה, להבדיל אלף הבדלות.

עם הזמן נחרתו ההשפלה, ובעיקר תחושת חוסר הצדק החברתי, בזיכרון הקולקטיבי של הצאצאים לדורותיהם. הם מביעים את כעסם על גורל הוריהם – גורל שאותו הם חשים גם על בשרם

השפלת אדם מנמיכה אותו בעיני עצמו ומעמידה אותו בסתירה עם מאווייו. היא אף דוחפת אותו לבקש נקם, כדי לרכוש מחדש את כבודו האבוד – גם אם לזמן קצר, כמשך מערכת בחירות. הדבר נכון פי כמה לגבי אוכלוסייה חלשה מבחינה כלכלית. "עדיף לסבול בכבוד מאשר להסכים לאפליה ולהשפלה", אמר מרטין לותר קינג.

באופן פרדוקסלי, ככל שההאשמות הפליליות נגד נתניהו מתעצמות, כך גוברת אצלם התחושה של "תפירת תיקים", המחזקת את דחיית מערכת המשפט. כבר בבחירות לכנסת החמש־עשרה, בשנת 1999, ניהל אריה דרעי, שר הפנים ומנהיג ש"ס, מאבק עיקש, בעוד הוא עצמו הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים. עוד בטרם אושר פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, ולפני שנכלא לכמה שנים, הוא זכה בתמיכה חסרת תקדים: מפלגתו עלתה אז מ־10 ל־17 מנדטים.

המרוקאים מצביעים לימין מתוך תחושת נקם, אף שהימין מנוהל ברובו בידי מנהיגים הבזים להם, ולא אחת מוביל להחלטות המנוגדות לאינטרסים שלהם עצמם. כיצד ניתן להסביר ניגוד עניינים זה? יש המייחסים להם מעין תסמונת ''האישה המוכה''. אחרים סבורים שאוכלוסייה זו היא ברובה "עיוורת, טיפשה, פרימיטיבית". אלא שזוהי סטיגמה זדונית, הנוטה להחליף את האפליה של שנות החמישים והשישים. אך המציאות מורכבת הרבה יותר.

כיום אפשר לומר שרבים מן המרוקאים החיים בישראל השתלבו באופן מרשים בחברה הישראלית. הם נוכחים בכל התחומים: קולנוע, טלוויזיה, מדע, צבא, סטארט־אפים. הם מחזיקים בדעות מגוונות, מן הימין ועד השמאל, ורבים מהם משתייכים לעילית הישראלית העכשווית. זוהי מהפכה שהם חבים לעמלם ולכישרונם, ובטח לא לשלטון הימין.

המרוקאים מצביעים לימין מתוך תחושת נקם, אף שהימין מנוהל ברובו בידי מנהיגים הבזים להם, ולא אחת מוביל להחלטות המנוגדות לאינטרסים שלהם עצמם. כיצד ניתן להסביר ניגוד עניינים זה? המציאות מורכבת

במערכת הבחירות שלאחר "השבת השחורה", השלטון הנוכחי חייב לפנות את מקומו, ומתוך כך צריכה לצמוח בנייה מחדש – ציונית, ערכית ומוסרית. הגיע הזמן שגם בני הפריפריה יפתחו דף חדש, לטובתם ולטובת המדינה. הם יעשו נכון אם יתמכו בגדי איזנקוט, מרוקאי כמותם, ובעיקר איש משכמו ומעלה, מלח הארץ, שהוכיח לא פעם את יושרו ואת גדולתו. די להזכיר את ויתורו על תפקיד הרמטכ"ל לטובת בני גנץ.

איזנקוט נולד בטבריה וגדל באילת, שתי ערי פריפריה. הוא לבטח חש את קשיי עליית הוריו ממרוקו ואת אתגרי התאקלמותם. זיכרונם ודאי פועם גם בליבו. הוא בחר בהצלחה במקום בבכיינות, והעמיד את טובת המדינה מעל לכול.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.