במסגרת קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" אנחנו מנטרים כבר במשך מספר שנים את השיח הישראלי ברשתות החברתיות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושליטת ישראל באזור יהודה ושומרון.

הפרויקט אוסף בכל רבעון אלפי פוסטים מ-X ומפייסבוק באמצעות מערכת ניטור ייעודית, ומנתח אותם בכלי בינה מלאכותית שפותחו במיוחד לקידוד טקסט פוליטי בעברית.

הניתוח בוחן ארבע חלופות מדיניות לגבי שליטת ישראל ביהודה ושומרון (סיפוח, היפרדות, שתי מדינות וסטטוס-קוו) ומודד דפוסי תמיכה, הטלת אשמה ותפיסת רווח בקרב כותבי הפוסטים. מטרת המחקר היא לספק תמונה אמפירית של השיח הציבורי כפי שהוא מתקיים בפועל.

הניתוח בוחן ארבע חלופות מדיניות לגבי שליטת ישראל ביהודה ושומרון (סיפוח, היפרדות, שתי מדינות וסטטוס-קוו) ומודד דפוסי תמיכה, הטלת אשמה ותפיסת רווח בקרב כותבי הפוסטים

הנתונים מהרבעון הראשון של 2026, שכללו למעלה מ-15,000 פוסטים, מחזקים ומעמיקים מגמה שזיהינו כבר בדו"חות הקודמים: השיח הישראלי ברשתות החברתיות על הסכסוך הולך ומתרחק מדיון מדיני, והולך ומתקרב לדיון זהותי.

כשישראלים כותבים על יהודה ושומרון, על סיפוח, היפרדות או פתרון שתי המדינות, רובם אינם מציעים מדיניות ואינם דנים בתוצאות. הם מגדירים מי הם ומי הצד השני בתוך החברה הישראלית. קראנו לתופעה הזו "ישראליזציה של הסכסוך": הסכסוך החיצוני מול הפלסטינים הופך בהדרגה לסכסוך פנים-ישראלי.

ברבעון הנוכחי, במקביל להתפרקות הקואליציה והוויכוח הפנימי על חוק הגיוס, הישראליזציה של הסכסוך באה לביטוי באופן ברור מאוד. כשבחנו את דפוסי הטלת האשמה בפוסטים, מצאנו שבקרב הכותבים על היפרדות מהפלסטינים, כ-59% הפנו את האשמה במציאות הקיימת כלפי ישראל עצמה ופחות מ-2% כלפי הפלסטינים.

בשיח על פתרון שתי המדינות, 43% האשימו את ישראל בכשלון להשגתו לעומת כ-4% שהאשימו את הצד הפלסטיני. ואפילו בשיח הסיפוח, שהיה צפוי מטבעו להיות מכוון כלפי חוץ, האשמת ישראל ואשמת הפלסטינים היו כמעט שוות, כ-21% כל אחת. ובכל ארבעת הפתרונות המדיניים, אחוז המאשימים את "שני הצדדים", כלומר מי שמנסים לראות את התמונה באופן מורכב, היה זניח: פחות מ-0.14%.

ברבעונים קודמים ראינו תנודות בכיוון ההאשמה. ברבעון השלישי של 2025, למשל, תומכי הסיפוח עדיין האשימו בעיקר את הפלסטינים במצב הנוכחי. ברבעון הנוכחי, גם הם עברו להאשמה פנים-ישראלית, כלומר את הצד התומך בהסדר. הדיון על עתיד יהודה ושומרון הפך לדיון על "מי אשם בתוכנו", ופחות ופחות על "מה אנחנו רוצים שיקרה  עם הפלסטינים".

כשישראלים כותבים על איו"ש, סיפוח, היפרדות או פתרון שתי המדינות, רובם לא מציעים מדיניות או דנים בתוצאות. הם מגדירים מי הם ומי הצד השני בתוך החברה הישראלית. קראנו לתופעה "ישראליזציה של הסכסוך"

הספרות המחקרית (בעיקר בפסיכולוגיה פוליטית) מראה לנו שכששיח ציבורי מתמקד בזיהוי אשמים, הוא צופה פני עבר מטבעו ומסיט את הקשב הציבורי מתכנון אסטרטגי ומחשיבה על פתרונות. מי שעסוק בלהוכיח מי "בגד" או מי "השתמט", אינו פנוי לשאול מה עושים מחר. הנתונים שלנו משקפים זאת בבירור: ברוב הפתרונות המדיניים, הפוסטים עמוסים באשמה ומזניחים את שאלת הרווח לצדדים.

מתוך תומכי הסיפוח שעסקו בשאלה מי ירוויח מהסיפוח, התשובה הנפוצה ביותר הייתה "אף אחד". כלומר, גם הפתרון הנפוץ ביותר ברשת אינו מוצג כצעד שיביא תועלת כלשהי, אלא כעמדה שצריך להחזיק בה כדי להגדיר מי אתה. רק בשיח על פתרון שתי המדינות, שמהווה כ-21% מהפוסטים, מצאנו עיסוק משמעותי ברווח הדדי ופחות בהאשמה.

בפועל, ארבעת הפתרונות המדיניים שזיהינו, סיפוח, שתי מדינות, היפרדות וסטטוס-קוו, מתפקדים ברשת כ"תיבות תהודה" נפרדות. בכל תיבה, בין 78% ל-84% מהכותבים תומכים בכיוון שעליו הם כותבים.

השיח בתוך כל תיבה הוא הומוגני, רגשי ומאשים, והמגע בין התיבות מינימלי. המחקר מתייחס לתופעה זו כקיפאון קוגניטיבי: בסכסוכים מתמשכים, אנשים נועלים את אמונותיהם, וחשיפה למידע שסותר את הנרטיב של הקבוצה אינה משנה דעות אלא מעוררת התגוננות. מי שכבר במחנה ה"סיפוח" לא ייחשף לטיעוני "היפרדות", ולהפך. הרשתות החברתיות לא יצרו את הקיטוב, אבל הן מייצרות את התנאים שבהם הוא מתקבע ומתעצם.

מי שעסוק בלהוכיח מי "בגד" או מי "השתמט", אינו פנוי לשאול מה עושים מחר. הנתונים שלנו משקפים זאת בבירור: ברוב הפתרונות המדיניים, הפוסטים עמוסים באשמה ומזניחים את שאלת הרווח לצדדים

זוהי כמובן בעיה פוליטית עם משמעויות חברתיות רחבות: ישראל סיימה את הרבעון הראשון של 2026 עם הישגים ביטחוניים לצד אתגרים משמעותיים. הישגים המלווים באתגרים פותחים, באופן עקרוני, חלון הזדמנויות לעיצוב מציאות מדינית חדשה, ומטבעם מותירים מאחור את מי שלא נערך למציאות כזו.

אבל עיצוב מציאות מדינית כזה דורש דיון ציבורי, ולו בסיסי, בשאלה "מה אנחנו רוצים שיקרה עכשיו". הנתונים שלנו מראים שדיון כזה כמעט אינו מתקיים. הנטייה הטבעית של בני אדם להעדיף את המוכר על פני השינוי, מפני שהכאב מוויתור חזק מההנאה שברווח, פועלת בעוצמה מיוחדת ברגעים כאלה. דווקא כשיש הזדמנות לשינוי, הפחד מהפסד מקבע את הדיון במקום.

התוצאה היא שקבלת ההחלטות האסטרטגיות מתבצעת למעשה בהיעדר שיח ציבורי מושכל. בשורה התחתונה מתקבלת מציאות שהינה ההיפך מדיון ציבורי: הדהוד מתמיד של מחנות נפרדים שאין ממשק של שיח ביניהם, למעט זה שנועד להעלות את החיכוך בין הצדדים (וכך את השימוש ברשת).

יחד עם זאת, אם חלק מהבעיה נעוץ במבנה הטכנולוגי של הרשתות, אפשר לטפל בו. הדרישה המרכזית שצריכה לעלות מהנתונים האלה היא דרישה לשקיפות אלגוריתמית. כיום, אלגוריתמי ההמלצה של הפלטפורמות פועלים כקופסה שחורה. אנחנו יודעים שהם נוטים להעדיף תוכן שמייצר מעורבות גבוהה, ותוכן רגשי ומאשים מייצר מעורבות גבוהה יותר מתוכן מנומק וענייני. אבל אנחנו לא יודעים בדיוק כיצד הם פועלים, ולכן אנחנו לא יכולים לבחון את השפעתם על השיח הציבורי ולתקן אותה.

שקיפות אלגוריתמית פירושה חיוב הפלטפורמות לחשוף את הקריטריונים שלפיהם תוכן מופץ, מקודם או מוסתר, כך שחוקרים, רגולטורים והציבור עצמו יוכלו להבין מדוע הם רואים את מה שהם רואים. לא מדובר בצנזורה ולא בהתערבות בתוכן. מדובר בכך שאם אלגוריתם מזין תיבות תהודה ומעודד שיח רגשי על חשבון שיח ענייני, לפחות נדע על כך.

קבלת ההחלטות האסטרטגיות מתבצעת למעשה בהיעדר שיח ציבורי מושכל. מתקבלת מציאות שהיא ההיפך מדיון ציבורי: הדהוד מתמיד של מחנות נפרדים, ללא ממשק של שיח ביניהם, למעט זה שמעלה את החיכוך

בחירות הן הרגע שבו חברה אמורה להחליט על כיוון. הנתונים שלנו מראים שמרחב הרשות החברתיות, שהוא המקום שבו מתנהל כיום חלק מרכזי מהדיון הציבורי, אינו מאפשר החלטה כזו. הוא מייצר שבטים, לא מדיניות. אם נרצה שמערכת הבחירות הקרובה תעסוק בשאלות שבאמת חשובות לעתיד שלנו, עלינו לדרוש קודם כל לדעת מי מחליט מה אנחנו רואים, ולמה.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.