בשנת 1986 פרסמה שולמית הראבן את מאמרהּ המכונן "משיח או כנסת". זו לא הייתה מסה תיאולוגית על דקויות האמונה, אלא תהייה פוליטית חריפה, שתקפה ישירות את שורשי הקיום שלנו כאן: האם הריבונות במדינת ישראל היא אנושית – כזו הנתונה בידי אזרחיה על טעויותיהם ומגרעותיהם, ועל כן כפופה לתיקון וביקורת – או שמא מדובר בריבונות מטאפיזית, הנגזרת מצו אלוהי שאינו נתון לוויכוח?

ה"כנסת", לשיטתה של הראבן, מעולם לא הייתה רק מִבנה בירוקרטי או מוסד שלטוני; היא סמל לפוליטיקה של הכרעה ארצית, של אחריות ושל גבולות כוח ברורים.

לעומתה, ה"משיח" מסמן את קריסתו של העולם הזה. ברגע שסמכות דתית מוחלטת פולשת אל הזירה הפוליטית, מתייתר הוויכוח הדמוקרטי; כשהאמת ניתנת "מהשמיים", השיח הציבורי הופך למיותר, והפשרה נתפסת כחטא. במקום שבו נדרשה פעם הסכמה אזרחית, נדרש כעת ציות.

ה"כנסת", לשיטתה של הראבן, מעולם לא הייתה רק מִבנה בירוקרטי או מוסד שלטוני; היא סמל לפוליטיקה של הכרעה ארצית, של אחריות ושל גבולות כוח ברורים. לעומתה, ה"משיח" מסמן את קריסת עולם זה

ארבעה עשורים לאחר מכן, נדמה כי האבחנה של הראבן איננה עוד תרגיל מחשבתי מופשט, אלא תיאור מדויק של המציאות הישראלית המדממת בימינו. המשבר הפוקד את החברה הישראלית אינו מסתכם במחלוקת שגרתית על גבולות, תקציבים או מדיניות ביטחון. זהו עימות חזיתי בין שתי תפיסות עולם מנוגדות: פוליטיקה ליברלית של הכרעה אנושית מול פוליטיקה תיאולוגית, הרואה בהיסטוריה זירת למימוש ייעוד משיחי.

קל לזהות את הסממנים הדתיים החיצוניים במרחב הציבורי, אך קשה הרבה יותר לזהות את התהליך העמוק והאיטי של ההדתה שמוביל את הפוליטיקה הישראלית אל מחוזות חדשים.

היגיון המבוסס על הערכת סיכונים מפוכחת, על מאזן כוחות ועל שיקולי רווח והפסד, מפנה את מקומו בהדרגה להיגיון של שליחות אמונית. כאשר האחריות מתחלפת בוודאות, וכאשר הוויכוח מתחלף באמונה, המדיניות מפסיקה להתגבש מתוך קריאה במפת האילוצים והופכת אמצעי למימוש חזון שמעבר למציאות.

כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת טען קרל שמיט כי מושגי היסוד של המדינה המודרנית הם למעשה מושגים תיאולוגיים שעברו חילון. בישראל של ימינו מתרחש תהליך הפוך ומבהיל: לא של חילון התיאולוגיה, אלא תיאולוגיזציה של החילון. מושגים מדיניים בסיסיים כמו "ביטחון", "ריבונות" ו"גבול" נטענים במשמעות משיחית חסרת פשרות.

המשבר לא מסתכם במחלוקת על גבולות, תקציבים או מדיניות ביטחון. זה עימות חזיתי בין תפיסות עולם מנוגדות: פוליטיקה ליברלית של הכרעה אנושית – מול תיאולוגית, הרואה בהיסטוריה זירת למימוש ייעוד משיחי

התוצאה היא שינוי יסודי במושג ההכרעה: במשטר של פוליטיקה משיחית, פשרה נתפסת כבגידה, ספק מתפרש כחולשה, ומורכבות נחשבת ל"שמאלנות". חשוב להבחין כי הציונות הדתית ההיסטורית נשענה על תיאולוגיה מורכבת בהרבה; בהגותו של הרב קוק נתפסה המדינה החילונית כשלב חיוני, לעיתים סותר, בתהליך גאולי ארוך ואיטי, תוך הכרה בכך שההיסטוריה איננה מתממשת בבת-אחת.

אולם בעשורים האחרונים חל מעבר חד מתיאולוגיה מכילה לתיאולוגיה טריטוריאלית מכריעה: הארץ חדלה להיות זירה מדינית והפכה לישות שמבקשת את גאולתה, ולכן כל נסיגה ממנה נתפסת כחילול הקודש.

המעבר מרעיון למדיניות מתרחש באמצעות המרה שיטתית של מושגים. הריאל-פוליטיק הצבאי – בו טריטוריה היא משתנה אסטרטגי שניתן להחזיק בו או לסגת ממנו בהתאם לצורך – מוחלף ב"גאולת הגוף".

בתודעה המשיחית הארץ היא תכלית, כמעט גוף חי, והקמת מאחז איננה נבחנת במידת תרומתו לביטחון המדינה אלא בעצם נוכחותו בשטח. כך מאבד צה"ל את תפקידו כמגן אזרחים והופך לאמצעי למימוש ייעוד משיחי.

בעשורים האחרונים חל מעבר חד מתיאולוגיה מכילה לתיאולוגיה טריטוריאלית מכריעה: הארץ חדלה להיות זירה מדינית והפכה לישות שמבקשת את גאולתה, ולכן כל נסיגה ממנה נתפסת כחילול הקודש

בד-בבד, מתרחשת דה-לגיטימציה של הפשרה, שהיא הלב הפועם של הדמוקרטיה. אם ההכרעה היא אלוהית, אין על מה להתפשר, והיריב הפוליטי אינו עוד בר-שיח בוויכוח פוליטי אלא מכשול בדרך לגאולה.

השיח נעשה בינארי, כמעט דתי: נאמנות או בגידה, אמונה או כפירה. השינוי הזה מחלחל לכל חלקה טובה – מהחינוך ועד ליחס לאחר ברחוב; כשאנו מפסיקים לראות זה את זה כשותפים למסגרת פוליטית הכפופה לכללים אנושיים, מתפוגגת מאליה השפה המשותפת.  

מעל לכל אלה מרחפת השחיקה במושג האחריות. בעוד שמדינאי ב"מדינת כנסת" נבחן ביכולתו להעריך סיכונים ולשאת בתוצאות, ממירה התיאולוגיה הפוליטית את האחריות ב"השגחה"; כישלון מדיני לא נתפס עוד כטעות בשיקול דעת, אלא תוצאה של חוסר אמונה או של בגידה פנימית.

האחריות – אותו יסוד מוסרי בסיסי שעומד ביסוד הרעיון הדמוקרטי – נשחקת. כאשר המציאות כולה נתפסת כמאבק אפוקליפטי מתמשך, ה"חריג" הופך לשגרה; במציאות כזו קל להצדיק צעדים קיצוניים ולבטל איזונים ובלמים בשם "השעה הגורלית".

ב"מדינת הכנסת", הציבור הוא הריבון שדורש דין וחשבון; ב"מדינת המשיח", הדין וחשבון אינו מופנה אל הציבור, אלא אל ה"שליחות" ו"הייעוד", בכך מנוטרלת למעשה היכולת האזרחית לדרוש תיקון.

האחריות – יסוד מוסרי בבסיס הרעיון הדמוקרטי – נשחקת. כשהמציאות נתפסת כמאבק אפוקליפטי מתמשך, ה"חריג" הופך שגרה. במציאות כזו קל להצדיק צעדים קיצוניים ולבטל איזונים 

השאלה שהציבה הראבן איננה שאלה תיאולוגית; היא שאלה פוליטית פשוטה ומכרעת: האם אנו בוחרים לחיות בעולם שבו בני-אדם טועים, מתווכחים ומתפשרים – או בעולם שבו מישהו כבר יודע את האמת המוחלטת במקומנו. בין משיח לכנסת אין פשרה. יש רק בחירה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.