עברתי לאחרונה קורס בינה מלאכותית.

מטבעי אני אוהב להישאר מעודכן ולהיות מצוי בחידושים האחרונים ובטרנדים הלוהטים של המין האנושי, על כן זה רק עניין של זמן מהרגע שבו אני שומע על חידוש כלשהו ועד שאני מנסה אותו בעצמי – והזמנים הולכים ומתקצרים.

כי כך מלמד הניסיון: משלב מסוים הלכו והתקצרו הזמנים בין היום בו יצאה המצאה חדשה לשוק ועד היום בו עשיתי בה שימוש.

רוצה לומר – אם נדרשו חמש מאות שנה מהיום בו יוהאן גוטנברג המציא את מכונת הדפוס הראשונה ועד היום בו פתחתי ספר, הרי שמהיום בו חברת י.ב.מ בנתה את המחשב העסקי הראשון ב-1959 ועד היום בו קניתי מחשב אישי לבית ב-1992, עברו 33 שנה בלבד.

שזה בהחלט שיפור בזמנים.

אם נדרשו 500 שנה מהיום בו גוטנברג המציא את מכונת הדפוס ועד היום בו פתחתי ספר, הרי שמהיום בו חברת י.ב.מ. בנתה את המחשב העסקי הראשון ב-1959 ועד היום בו קניתי מחשב אישי לבית, עברו 33 שנה בלבד

אחר כך זה רק השתפר עוד: מהיום בו יצאו טלפונים סלולריים לשוק בידי חברת "פלאפון", ב-1986, ועד היום בו רכשתי אחד כזה עבור החממה שניהלתי בקיבוץ ועוד אחד כזה לעצמי – עברו שש שנים.

רוצה לומר: ב-1992 כבר הייתי בעליו הגאה של מכשיר סלולרי שגודלו ומחירו כמו של מכונית משפחתית קטנה, והמספר שלו נשאר אתי עד היום. הסלולרי הזה היה שימושי מהסיבה הבאה: אפשר היה להתקשר ממנו גם בנסיעות ובדרכים לכל האחרים, שהיה להם טלפון קווי היכן שהוא, בבית או במשרד.

עקב העובדה הזו היה לי לאן להתקשר, כי אם הייתי צריך להתקשר לטלפונים סלולריים אחרים הייתי מוצא עצמי כקול קורא במדבר – מחייג אל הרוח.

מחיר דקה זמן-אוויר ושיחה אז היה כזה, שאם באמצע השיחה התעטשת – העיטוש עלה לך חמישה שקלים. להיכנס למכונית ולנסוע אל האיש שאיתו רצית לדבר עלה פחות ממחיר השיחה.

כך נמשך הדבר עד שחברת סלקום יצאה עם תעריפים מוזלים ושוק הסלולר החל לצמוח.

את הטורים הראשונים שפרסמתי בעיתונות הכתובה, בשנות השבעים, הדפסתי במכונת כתיבה "הרמס בייבי" שרכשתי מיד שנייה. למכונה היה סרט הדפסה שחור שהיה נופל ממנה מעת לעת, כך שהידיים השחורות שלי התחרו רק בקרסוליים השחורים שלי – תוצאה של התזת שמן-שרשרת בזמן הנסיעה באופנוע ה"טריומף" האנגלי שהיה לי.

כל האופנועים האנגליים בסבנטיז התיזו שמן שרשרת.

מחיר דקה זמן-אוויר ושיחה אז היה כזה, שאם באמצע השיחה התעטשת – העיטוש עלה לך חמישה שקלים. להיכנס למכונית ולנסוע אל האיש שאיתו רצית לדבר עלה פחות ממחיר השיחה

את הספר הראשון שלי כבר כתבתי במחשב אישי במעבד התמלילים QTEXT, שהתחרה במעבד התמלילים "איינשטיין". כתב היד הודפס במדפסת סיכות שהוציאה שרשרת אינסופית של דפים.

הספר נדחה על ידי הוצאות הספרים, אבל לא בגלל מעבד התמלילים.

את הספר השני כבר כתבתי ב-WORD של מיקרוסופט ובמדפסת הזרקת דיו, והפעם שלוש הוצאות ספרים הציעו לי להוציא אותו לאור, על חשבונן, מה שבסוף גם קרה באמת ב"עם עובד" – אבל זה לא קרה בגלל מעבד התמלילים שעבדתי אתו ולא בגלל המדפסת, אני מניח.

כי בכל המקרים של שימוש במחשב, בתוכנות, בסלולרי ובאפליקציות השונות שנוצרו מאז, הייתה לא מעט חשיבות גם לאדם, לזה שעומד מאחורי הפעלת המכשיר והתוכנה והכלי – זה שמשתמש בהם.

עכשיו יש הטוענים שעם התפתחות הבינה המלאכותית, האדם שמאחורי המכונה יהפוך למיותר.

האמת היא שכבר ב-1971, כתלמיד השביעית בתיכון "בליך" ברמת גן טענתי שאנשים נמצאים בדרכם להפוך למיותרים, למרות שהבינה המלאכותית עדיין לא הומצאה ופותחה אז.

*  *  *

הייתה שעת ההפסקה בתיכון "בליך", ויצאנו לחצר – יורי, רון, ינון ואני, שהיינו חבורה אחת. בשיעור ממנו יצאנו דיברה המורה על מגמות ההתפתחות הטכנולוגית.

יש הטוענים שעם התפתחות הבינה המלאכותית, האדם מאחורי המכונה יהפוך למיותר. האמת היא שכבר כתלמיד בתיכון "בליך" טענתי שאנשים בדרכם להפוך מיותרים, למרות שהבינה המלאכותית עדיין לא הומצאה

"הטכנולוגיה תשחרר אותנו מלהיות כבולים לעבודה", היא הסבירה. "הטכנולוגיה העתידית תשחרר אותנו מעוד ועוד משימות שיהפכו להיות אוטומטיות וייעשו בידי מכונות, ולנו בני-האדם ישתחרר יותר ויותר זמן לעסוק בתחביבים וליהנות משעות הפנאי".

ואז אמרה בהדגשה ובנימה דרמטית: "להגשים את עצמנו".

"היא מדברת שטויות", אמרתי לחבריי. "אנשים לא פועלים ככה. ככל שיהיה צורך בפחות זמן לעבודה ובפחות אנשים – יותר ויותר אנשים יהפכו למיותרים. יפטרו אותם. זמן העבודה יישאר אותו דבר, ורק ייקחו פחות ופחות עובדים. אנשים יהפכו למיותרים".

"ובעניין הטכנולוגיה", אמרתי, "לדעתי אנחנו בשיא התועלת שהאנושות מפיקה מההתפתחות הטכנולוגית. מעכשיו כל התפתחות נוספת תהיה כרוכה במחירים כאלה, שיאפילו על התועלת שנפיק ממנה".

חמישים שנה מאוחר יותר, אני עדיין חושב כך.

אפשר לא להסכים אתי על זה, אבל קשה להכחיש את הדבר הבא: הוריי וחבריהם עבדו בדרך כלל במשרה אחת, של הגבר, וסיימו את יום העבודה בארבע אחר הצהריים. גרנו ברמת גן ואבי עבד כמהנדס בסוכנות היהודית בחבל לכיש, ועדיין כל יום ראיתי אותו בבית כשהגיע בארבע אחר-הצהריים.

לעומת זאת, כשעבדתי בשנים האחרונות, אחרי פרישתי מניהול קיבוצים ולפני יציאתי לפנסיה – בשיפוצים בכמה וכמה בתים של משפחות בגילאי השלושים-ארבעים, ראיתי כך:

שני בני הזוג יצאו מוקדם בבוקר מהבית וחזרו בשבע או שמונה בערב. בצהריים נהגו להגיע הסבים, בתורנות, להיות עם הילדים עד שההורים חזרו הביתה, סחוטים וגמורים.

הוריי וחבריהם עבדו לרוב במשרה אחת, של הגבר. אבי עבד כמהנדס ועדיין כל יום היה בבית ב-16:00. בשנים האחרונות ראיתי משפחות בגילאי 30-40, שני בני הזוג יצאו מוקדם בבוקר וחזרו גמורים מאוחר בערב

קוראים לזה "לתחזק רמת חיים". צריך גם שתי מכוניות כדי לנהל חיים כאלה. גם אותן צריך לתחזק. לטעמי זה סוג של עבדות.

כשרכשתי סלולרי בתחילת שנות התשעים לא ידעתי לאיזו קללה המכשיר הזה עומד להפוך. כשהבנתי שהמכשיר הזה חיסל סופית את הגבולות בין זמן פרטי ואישי לבין זמן עבודה כבר היה מאוחר מדי. הזמן שלי כמו של כולם הפך להיות שייך למנהלים שלי וכשנעשיתי מנהל  ל-לקוחות שלי.

אני מתגעגע לימים שאפילו טלפון בבתים בקיבוץ לא היה לנו. היו שלושה טלפונים בשנותיי הראשונות ביד-חנה – במזכירות, בחדר-האוכל ואחד ציבורי בתא טלפון מתכתי ישן.

זה הספיק לכל מה שהיינו צריכים. העניין הוא שככל שיש לך יותר אפשרויות – הצרכים שלך גדלים ואתה צריך יותר. לעולם זה לא יספיק.

*  *  *

בין השנים 1785 ל-1792 פיתח כומר אנגלי וממציא רב פעלים בשם אדמונד קרטרייט את מכונת האריגה הראשונה המופעלת בכוח מכני. כל מכונה כזו החליפה 15 אורגים. כתוצאה מההחלפה, אצל 15 האורגים שהמכונה החליפה לא התפנה יותר זמן לתחביבים, אני מנחש. הם עברו לטאטא רחובות או לעבוד במכרה, במקרה הטוב, או למות ברעב ברוב המקרים. ביטחון תזונתי ותנאים סוציאליים לא היו אז.

אצל 15 האורגים שהחליפה מכונת האריגה לא התפנה יותר זמן לתחביבים, אני מנחש. הם עברו לטאטא רחובות או לעבוד במכרה, במקרה הטוב, או למות ברעב ברוב המקרים. ביטחון תזונתי ותנאים סוציאליים לא היו אז

היום יש, אז אנשים לא מתים. רק נעשים מיותרים.

בבנק לאומי סניף רמת חן שבו פתחתי את חשבון הבנק הראשון שלי ב-1965 עבדו כחמישה עשר איש. אנשים עמדו בתור לדלפקים השונים וקיבלו שירות. בין לבין נפגשנו עם אנשים אחרים וחלקנו את הרכילות האחרונה.

לפני מספר שנים נכנסתי לאותו סניף שבו עדיין ניהלתי את החשבון והוא היה ריק. במקום בו ישבו אנשים שהכרתי בשמם היה קיר זכוכית גדול, לבן וכחול, ועליו רשום היה "דיגיטל". היו כמה עמדות מחשב וטבלט ובפינה היה חדר קטן שבו ישב איש שהציג עצמו כאחראי על הסניף.

"אם תצטרך עזרה במשהו אני כאן", הוא אמר, ונכנס אל התא שלו.

כשנכנסתי אל הסניף חשבתי שאחליף כמה מילים והלצות עם מכריי הוותיקים מבין הפקידים, אבל הם לא היו שם.

גם לא ראיתי אותם שוב מאז.

אני מנחש שאיש מהם לא הגדיל את שעות הפנאי שלו בזכות האוטומציה הזו, אבל הרווחים של לאומי גדלו מאז בשלושה מיליארד בשנה.

רק הפקידים נעשו מיותרים.

אז מה הבנתי מזה? על כך בחלקו השני של הטור הזה בשבוע הבא.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.