אחד הדברים המתסכלים ביותר במחאה בשנתיים האחרונות הוא הפער בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאחרים רואים. אותם אירועים, אותן הצבעות בכנסת, אותם מינויים, אותם נאומים – ובכל זאת נדמה שאזרחי ישראל חיים בעולמות שונים.

קל לייחס את הפער הזה לשקרים, לתעמולה או לערוצי תקשורת שונים. אבל חלק ממנו נובע ממשהו עמוק יותר: הדרך שבה הקוגניציה האנושית בנויה.

המערכת הקוגניטיבית שלנו התפתחה כדי לאפשר לנו להתנהל בעולם מורכב במהירות וביעילות. רוב הזמן היא עושה עבודה מצוינת. אבל בזמנים של משבר פוליטי וחברתי, דווקא המנגנונים שעוזרים לנו בדרך כלל עלולים להטעות אותנו.

המערכת הקוגניטיבית התפתחה כדי לאפשר לנו להתנהל בעולם מורכב במהירות וביעילות. רוב הזמן היא עושה עבודה מצוינת. אך בזמני משבר פוליטי וחברתי, דווקא המנגנונים שלרוב עוזרים לנו עלולים להטעות אותנו

אשליית האמת

אשליית האמת היא דוגמה טובה. דברים שחוזרים עליהם הרבה פעמים מתחילים להיתפס כאמת, ללא קשר לערך האמת האמיתי שלהם.

החל מקאטו הזקן, שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים Carthago delenda est  – קרתגו חייבת להיחרב, גם אם הנאום עסק בחיטה או במיסים; דרך יוזף גבלס שאמר ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת; ועד בנימין נתניהו עם "הניצחון המוחלט", "מסע ציד", או "לא היה כלום כי אין כלום".

מי שמתעקש לחזור שוב ושוב על המינוח "רפורמה" או על המינוח "הפיכה משטרית" יודע היטב מה הוא עושה בקרב על מה יהיה לנו מוכר – ולכן גם מה ייראה לנו נכון.

הטיית  הזמינות

הטיה שנייה היא הטיית הזמינות. אנחנו נוטים לחשוב שמה שקופץ לנו בקלות לראש הוא גם דבר שכיח.

אנחנו שומעים על אריאלה שמתקשרת לזוכים בלוטו ולא על מיליוני האנשים שלא זכו, ולכן נדמה לנו שזכייה היא דבר שקורה לעתים תכופות. פוליטיקאים שמבינים את זה אינם חייבים אפילו לשקר כדי לעוות את תפיסת המציאות שלנו; מספיק להבליט שוב ושוב אירועים נדירים – שהם רוצים שנחשוב שהם שכיחים. להגיע לכל זירת פיגוע, למשל, או להפוך מקרה בודד של אלימות מפגינים לכותרת ראשית במשך ימים. הדרמה תגרום לנו להיזכר בזה בקלות, והמערכת הקוגניטיבית שלנו שלנו תסיק שזה קורה הרבה.

כשאנו שומעים על אריאלה המתקשרת לזוכים בלוטו ולא על מיליוני האנשים שלא זכו – נדמה לנו שזכייה היא דבר שכיח. פוליטיקאים שמבינים את זה לא חייבים אפילו לשקר כדי לעוות את תפיסת המציאות שלנו

הטיית האישוש

אבל ההטיה החזקה ביותר היא כנראה הטיית האישוש. המערכת הקוגניטיבית בנויה לזהות חוקיות. כך אנחנו לומדים על העולם: אם כל הכלבים שפגשנו נבחו, אנחנו מסיקים שכלבים נובחים. זה מנגנון מצוין. אלא שאותו מנגנון בדיוק פועל גם על אמונות ודעות.

אם מישהו מאמין שקריאת התרנגול מביאה לזריחת השמש, הוא מקבל מדי בוקר חיזוק לתיאוריה שלו. ומה יקרה אם בוקר אחד התרנגול יהיה צרוד והשמש תזרח בכל זאת? האם יעדכן את אמונתו? כנראה שלא.

כך גם בפוליטיקה. אם יהושוע משוכנע שבג"ץ אחראי לכישלון הביטחוני בעוטף, הוא ימצא דרך להסביר כל מידע שסותר את האמונה הזאת: הכתבה מוטה, העובדות חלקיות, דברים הוצאו מהקשרם. ואם אי אפשר לבטל את המידע – המחקר מספר לנו שאנשים פשוט ישכחו אותו.

שבירת סכמות

כל זה מוביל לאתגר הקשה מכולם: שבירת סכמות.

סכמה היא תבנית מנטלית שמסכמת עבורנו את מה שלמדנו על דברים בעולם: בפעם הראשונה בחייו שיונתן הקטן רואה כלב עוד אין לו מה לסכם, אבל אחרי עשרים כלבים הוא יודע שלכולם יש ארבע רגליים וזנב וכולם נובחים; יש לו סכמה של כלב. אחרי חיים שלמים במדינה דמוקרטית, יש לנו גם סכמות פוליטיות: שלטון נועד לשרת את הציבור; מדינה מגינה על אזרחיה; ממשלה שנבחרה בבחירות פועלת לטובת המדינה גם אם היא טועה לפעמים.

אבל מה קורה כאשר המציאות עצמה דורשת לעדכן את הסכמה?

אחרי חיים שלמים בדמוקרטיה, יש לנו סכמות פוליטיות: שלטון נועד לשירות הציבור; מדינה מגינה על אזרחיה; ממשלה נבחרת פועלת לטובת המדינה גם אם היא טועה. אך מה קורה כשהמציאות דורשת לעדכן את הסכמה?

ג'ורג' אורוול כתב ב-1946 כי "לראות את מה שנמצא מול העיניים דורש מאבק מתמיד". הוא צדק. סכמות מעוורות. הן גורמות לנו להקטין את משמעותם של אירועים חריגים, להסביר אותם, לנרמל אותם. "לא נורא", "תמיד היו מושחתים", "נתקן בבחירות". הכול עדיף על פני ההכרה שהמציאות עצמה השתנתה.

כשאנחנו תוהים מדוע מיליוני ישראלים אינם יוצאים לרחובות, קל לייחס זאת לאדישות, לפחד או לאינטרס. אלה ודאי קיימים. אבל יש גם הסבר נוסף: רבים פשוט אינם רואים את אותה המציאות. לא מפני שהם טיפשים, ולא מפני שהם חסרי מצפון. אלא משום שהכרה במציאות החדשה דורשת מהם פעולה קוגניטיבית קשה במיוחד – פירוק של תבנית יסוד שעליה גדלו כל חייהם.

להודות בכך ששלטון עלול לפעול נגד אזרחיו, שמוסדות המדינה עלולים לשמש לא להגנה אלא לפגיעה, שהדמוקרטיה אינה מצב טבעי אלא דבר שיכול להיעלם – זו אינה רק מסקנה פוליטית. זו שבירה של סכמה. וזה קשה לנו.

זו אולי אחת הסיבות לכך שרבים ממשיכים לומר "זה לא ייאמן". למעשה, אילו היינו משתחררים מן ההנחה הבסיסית שהשלטון פועל תמיד לטובת הציבור, חלק גדול ממה שנראה לנו בלתי נתפס היה הופך לפתע מובן לגמרי.

להודות בכך ששלטון עלול לפעול נגד אזרחיו, שמוסדות המדינה עלולים לשמש לא להגנה אלא לפגיעה, שהדמוקרטיה אינה מצב טבעי אלא דבר שיכול להיעלם – זו לא רק מסקנה פוליטית. זו שבירת סכמה. וזה קשה לנו

אורוול צדק. לראות את מה שנמצא מול העיניים דורש מאבק מתמיד. לא רק מול הממשלה, לא רק מול התקשורת, אלא גם מול המנגנונים הקוגניטיביים של עצמנו. לפעמים זהו המאבק הקשה מכולם. 

פרופ' ענת מריל היא חוקרת קוגניטיבית בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, חברת סגל בחוג לקוגניציה ומדעי המוח ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.