זה היה סוף שבוע מבלבל בזירה האיראנית: מאופטימיות לא זהירה של האמריקאים, ואחר כך גם של הפקיסטנים, לגבי הסכם שנמצא בשלבי סיכום – ועד מתקפת מל"טים איראנית לעבר ספינות שניסו לעבור במצר הורמוז בחסות הצי האמריקאי.

ב־24 שעות חזינו במנעד רחב של פעולות, שכל אחת מהן הייתה יכולה להוביל למצב גאו־אסטרטגי חדש. בסופו של דבר, זה הסתיים אמש (שבת) בהכרזה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על החתימה הדיגיטלית הצפויה בהמשך היום.

למרות האיומים האמריקאיים של השבוע האחרון לכבוש את אי הנפט חארג, שנמשכו בתקיפות של בסיסים איראניים במפרץ, שני הצדדים המשיכו כל העת לשמור על איפוק יחסי. אומנם האיראנים הגיבו וירו לעבר מדינות האזור, אבל גם הם עשו זאת באופן מדוד.

מסתמן שהסיכום בין הצדדים מדבר על הפסקת מלחמה ל־60 יום. האמריקאים מכנים זאת הפסקת אש; האיראנים מתעקשים על מינוח שדומה יותר לסיום הלחימה

למרות חילופי האש ההדדיים, כולל אלה שאירעו אתמול בבוקר, כשאיראן ירתה לעבר ספינת סוחר במצר הורמוז, מסתמן שהסיכום בין הצדדים מדבר על הפסקת מלחמה ל־60 יום. האמריקאים מכנים זאת הפסקת אש; האיראנים מתעקשים על מינוח שדומה יותר לסיום הלחימה.

במהלך תקופה זו איראן תקבל כספים שהוקפאו בבנקים זרים, והמצור ההדדי על תנועת הספינות במצר הורמוז יוסר. פרויקט הגרעין, עתיד מצר הורמוז, תעשיית הטילים והתמיכה האיראנית בטרור האזורי – כל אלה כלל לא יידונו בשלב הזה. בהיבט הזה, איראן בהחלט ניצחה בקרב חשוב: כדי לעצור את המלחמה, היא הצליחה לנתב את ארה"ב לנושאים שנוחים לה, ובראשם הורמוז.

כלי שיט במצר הורמוז, 17 במאי 2026 (צילום: AFP)

מבחינת ישראל, יש נקודות רבות לדאגה. הראשונה היא חוסר היכולת שלה להשפיע על מהלך המגעים בין הצדדים ועל עמדות הפתיחה האמריקאיות. ישראל הודרה למעשה מכל הדיונים לקראת ההסכם. זהו תרחיש דומה מאוד לדרך הפעולה של הנשיא ברק אובמה לקראת גיבוש ההסכם ב־2015.

המגעים המוקדמים הוסתרו מישראל, ועמדותיה נשמעו בשלב מאוחר מאוד של התהליך, כמעט ללא יכולת השפעה מהותית. ב־2026, בנימין נתניהו, במקרה הטוב, מעודכן מדי כמה ימים ישירות על ידי טראמפ. אין כאן צוותי חשיבה משותפים, אין כאן עבודת מטה מסודרת, אלא הכתבה חד־כיוונית.

נקודה נוספת, שעדיין לא ברור כיצד תיפתר, היא ההתעקשות האיראנית לקשור את לבנון להסכם הנוכחי. עד כה האיראנים מצהירים כל העת שלבנון "בפנים", כלומר שהיא חלק בלתי נפרד מההסכמות. ארה"ב שותקת ואינה מכחישה את הדיווחים הללו מסוף השבוע, ובמערכת הביטחון לא באמת יודעים לאן זה הולך.

 ישראל מבינה שהיא חייבת להעמיק את אחיזתה בשטח לבנון כקלף מיקוח עתידי, כי לך תדע מתי תגיע ההודעה לעצור. לא מן הנמנע שהיא תגיע בדיוק כמו באפריל האחרון, בהודעה של הנשיא ברשת החברתית שלו

צה"ל, בינתיים, מנסה לקבוע עובדות בשטח באמצעות התקדמות משמעותית בגזרת הבופור ורכס עלי טאהר, בואכה העיירה השיעית נבטיה. ישראל מבינה שהיא חייבת להעמיק את אחיזתה בשטח כקלף מיקוח עתידי, כי לך תדע מתי תגיע ההודעה לעצור. לא מן הנמנע שהיא תגיע בדיוק כמו באפריל האחרון, בהודעה של הנשיא ברשת החברתית שלו.

חזבאללה, מצדו, גם כן מגשש ובודק בינתיים גבולות לנוכח ההסכמות החדשות שמסתמנות. כך אפשר להסביר את חדירת המל"ט אתמול בבוקר באצבע הגליל ואת הרחבת האש שלו לעבר הכוחות שנמצאים על הגבול, כשלעיתים האש הזו סוטה לשטח הישראלי.

כלי רכב יוצאים מצור שבדרום לבנון בעקבות אזהרת פינוי של צה"ל, 9 ביוני 2026 (צילום: KAWNAT HAJU / AFP)

עד אתמול חזבאללה היה זהיר מאוד בירי שלו: הוא התמקד בכוחות צה"ל שפועלים בדרום לבנון, ונזהר מאוד שלא לחצות את הגבול הבינלאומי. לא מן הנמנע שאת בדיקת הגבולות אתמול הוא עשה בתיאום עם איראן, שמרגישה מיום ליום חזקה יותר.

הוכחה נוספת לביטחון האיראני המתגבר – יש שיגידו מופרז – היא ההכרזה אתמול על מועד מסע הלוויה של המנהיג העליון עלי חמינאי, שחוסל על ידי ישראל ביום הראשון למלחמה. מסע הלוויה, שאמור לעבור בעיר הולדתו משהד, בעיר הקדושה קום ובבירה טהרן, יחל בתאריך סמלי: 4 ביולי, יום העצמאות ה־250 של ארה"ב. יותר אצבע בעין לנשיא טראמפ – אין.

מסע הלוויה של חמינאי, שאמור לעבור בעיר הולדתו משהד, בעיר הקדושה קום ובבירה טהרן, יחל בתאריך סמלי: 4 ביולי, יום העצמאות ה־250 של ארה"ב. יותר אצבע בעין לנשיא טראמפ – אין

יותר מכך, איראן מאותתת בהכרזה הזו כי היא מעריכה שהמלחמה לא תתחדש. צריך לזכור שבעניין מסעות לוויה של מנהיגים, במחנה השיעי עדיין נושאים טראומה טרייה בדמות מטס ההפחדה שערכה ישראל מעל האצטדיון בביירות, שבו נערך טקס האשכבה של חסן נסראללה.

האיראנים מבינים היטב שזה הרבה מעבר למסע לוויה: מבחינתם, זו אמורה להיות הקרנת עוצמה, פנימה והחוצה. המסר לשתי הזירות הללו ברור: למרות עריפת ההנהגה, איראן נותרה חזקה ומרתיעה.