במרץ 2003 הציג שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, את חזונו הכלכלי במשל "האיש השמן והאיש הרזה. הנאום דימה את המגזר הפרטי לאדם רזה, הסוחב אדם שמן – המגזר הציבורי. הוא ביטא את תפיסת העולם של הימין הכלכלי, ונועד להצדיק קיצוצים נרחבים, שנתניהו ביצע במגזר הציבורי, שירותי הרווחה והקצבאות, ביניהםן גם קצבאות הילדים. המגזר החרדי היה בין הנפגעים העיקריים.

מאז זרמו מים רבים בירדן והתחלפו ממשלות רבות, אך המשל רלוונטי לבחינת מדיניות הממשלה ה-37 של ישראל בראשות אותו נתניהו עצמו. האם ממשלת נתניהו הנוכחית עדיין נאמנה למדיניות "הקלה על האיש הרזה"? או שהיא פועלת למען "האיש השמן"?  "ימין כלכלי"?

גוש הימין מורכב מהליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות. הקמת הקואליציה התבססה על הסכמים, שכללו התחייבויות תקציביות משמעותיות למפלגות השותפות, ביניהן גם הרחבה נדיבה של קצבאות ומשרות ממשלתיות.

לכן, הממשלה בפועל ניהלה מדיניות שאינה מזוהה דווקא עם הימין הכלכלי, אלא עם כלכלה ריכוזית ומעורבת – המאופיינת בהגדלת הוצאות הממשלה, הרחבת התמיכות והעמקת המעורבות הפוליטית בחלוקת משאבים.

נבחן את התנהלות הממשלה דרך כמה מדדים מרכזיים: הוצאות המגזר הציבורי, הגירעון, החוב הלאומי, מדיניות המסים, התחרות במשק והקצאת המשאבים הציבוריים.

מהי מדיניות כלכלית ימנית?

בעולם מקובל לראות כמדיניות "כלכלית ימנית" כמבוססת על מספר עקרונות:

"ממשלה קטנה": הימין הכלכלי שואף לצמצם את היקף ההוצאה הציבורית ומעורבות הממשלה במשק.

אחריות תקציבית: ממשלות בעלות תפיסה ימנית-כלכלית נוטות להעדיף גירעון נמוך וחוב ציבורי נמוך. זאת, מתוך תפיסה שהוצאות ממשלתיות מוגזמות פוגעות בצמיחה ארוכת הטווח.

בימין הכלכלי סבורים כי מעורבות ממשלתית מוגזמת גורמת לאפקט דחיקה של השקעות – הממשלה מגדילה את הוצאותיה ומממנת אותן באמצעות גיוס חוב, עליו היא מתחרה עם המגזר הפרטי, מה שמוביל לעלייה בריבית הריאלית ומייקר את האשראי לעסקים ולצרכנים.

שוק חופשי ותחרות: הגישה הימנית מעודדת תחרות, הפחתת רגולציה, הפרטה והקטנת חסמים בפני עסקים.

צמצום העברות ותמיכות: דרך כלל קיימת העדפה לצמצם קצבאות ותמיכות מגזריות ולעודד השתלבות בשוק העבודה.

הגידול בהוצאות ובחוב הממשלה

אחד המאפיינים הבולטים של הממשלה ה-37 הוא העלייה המשמעותית בהוצאות המדינה. עוד לפני מלחמת חרבות ברזל נרשמה עלייה בתקציב הממשלה, בין היתר בשל הסכמים קואליציוניים רחבי היקף.

לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 גדלו ההוצאות באופן חד עוד יותר, הן בשל צורכי הביטחון והן בשל פיצויים, מענקים ותוכניות סיוע שונות. אמנם, חלק ניכר מהגידול נבע מהמלחמה, אך גם ללא קשר ללחימה הממשלה הרחיבה משמעותית את התחייבויותיה התקציביות.

במהלך כהונת הממשלה נרשמו גירעונות, מהגבוהים בתולדות ישראל. זאת, כיוון המדינה הוציאה סכומים גבוהים בהרבה מהכנסותיה ממסים.

• 2023: גירעון של 4.1% מהתוצר של ישראל (כ-40.3 מיליארד שקל).
• 2024: הגירעון זינק לכ-6.8% מהתוצר (כ-135.6 מיליארד שקל).
• 2025: גירעון של כ-4.7% (98.6 מיליארד שקל).

גם 2026 צפויה להסתיים בגירעון גבוה, כנראה מעל 4%.

אם הגישה של הממשלה הייתה ימנית-כלכלית, היינו מצפים למאמצים משמעותיים יותר לריסון ההוצאה ולחזרה מהירה למסלול תקציבי מאוזן.

למרות ההרחבה החדה בתקציב הביטחון, נתניהו נמנע מקיצוץ ב"שומנים" של התקציב – כספים קואליציוניים, משרדי ממשלה מנופחים וחוסר יעילות בחלק מהמערכת הציבורית. בכך הוא נוהג בחוסר אחריות תקציבית, שאינו תואם את גישת "האיש הרזה" מ-2003.

גם החוב הממשלתי גדל באופן משמעותי – מכ-1.05 טריליון שקל בסוף 2022 לכ-1.42 טריליון בסוף 2025. העובדה שהממשלה בחרה לממן חלק ניכר מפעילותה באמצעות גיוס חוב, ולא באמצעות קיצוצים, או העלאות מסים, מצביעה על מדיניות פיסקלית מרחיבה.

גם בתחום הזה קשה לזהות גישה ימנית-כלכלית השמה במרכז את האיזון התקציבי.

הכספים הקואליציוניים – מבחן לאידיאולוגיה הכלכלית

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת הוא סוגיית הכספים הקואליציוניים. הממשלה הקצתה כ-20 מיליארד שקל בשנים 2023–2026 להוצאות על צרכים מגזריים במסגרת הסכמים פוליטיים.

בין היתר הופנו תקציבים למוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה ולעמותות המזוהות עם ישיבות וחצרות חרדיות אנטי-ציוניות.

תומכי הממשלה טוענים כי מדובר במימוש הבטחות בחירות ובהקצאה לגיטימית של משאבים. אולם מבחינה אידיאולוגית, חלוקת משאבים סקטוריאלית באמצעות המדינה אינה תואמת כלל את התפיסה הימנית-כלכלית.

שני הדברים הוודאיים בחיים: המוות ותשלום המיסים

ימין כלכלי מתאפיין במדיניות של הפחתת מיסים. אולם, בשל עלויות המלחמה והכספים הקואליציוניים, הממשלה בחרה להעלות אותם: המע"מ עלה מ-17% ל-18%, מדרגות המס לשכירים הוקפאו, והועלה גם המיסוי על חלק מהחברות.

התוצאה, בפועל, הייתה זינוק בגביית המסים ב-2024 וב-2025, הרבה מעבר לקצב צמיחת הכלכלה, מה שלחץ כלפי מטה את ההכנסה הפנויה של מעמד הביניים.

כמו כן, בתקופת הממשלה לא נצפו רפורמות מבניות עמוקות, ולא נפתחו שווקים לתחרות. הציבור הישראלי המשיך להרגיש חנוק מיוקר המחייה, בעוד שרפורמות כלכליות שהיו אמורות להוריד אותו לא יצאו לפועל בשל לחצים פוליטיים.

לכן קשה לטעון שהממשלה הובילה מדיניות של שוק חופשי, או רפורמות שיכולות לסווג אותה כימין כלכלי.

הפוליטיזציה של קבלת ההחלטות

בשנים האחרונות מתנהל שיח ער על היחסים בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי במשרד האוצר. האג'נדה הפוליטית של הממשלה הנוכחית כוללת מה שהיא מגדירה כ"משילות" של הדרג הפוליטי, על חשבון עצמאות הדרג המקצועי.

משקלם של גורמי המקצוע בתהליכי קבלת ההחלטות נחלש, ושיקולים פוליטיים הפכו לדומיננטיים יותר. גם התהליך הזה סותר את המודל הישן של הימין הכלכלי, לפיו על המדיניות הציבורית להישען על ניתוחים מקצועיים ושיקולי יעילות כלכלית.

האם המלחמה משנה את התמונה?

כל ניתוח של מדיניות הממשלה ה-37 חייב לקחת בחשבון את מלחמת חרבות ברזל. מדינה הנמצאת במלחמה ממושכת, אינה יכולה לפעול לפי כללי הכלכלה הרגילים. הצורך במימון צבאי, פיצוי עסקים, שיקום יישובים ותמיכה במפונים מחייב הוצאות חריגות.

אולם גם כשהיה ברור שעלויות המלחמה יגיעו למאות מיליארדי שקלים, הממשלה התעקשה על שימור משרדי ממשלה חדשים – שרוב הכלכלנים והדרג המקצועי טענו כי תרומתם המעשית מוגבלת, או לא קיימת, וחלוקת מיליארדים לכספים קואליציוניים, שחלקם מעודדים השתמטות משירות צבאי ומעבודה.

כל ימין כלכלי אמור לראות ביציאה לעבודה ערך בסיסי, הממשלה התעקשה על המשך חלוקת קצבאות והטבות, הפוגע ברצון של חלק ניכר מחבריה של קהילה שלמה וגדולה לצאת לעבודה, ובכך הפכה אותה לנטל על כלל הציבור העובד.

סיכום: לא ימין, אלא פופוליזם וכלכלה סקטוריאלית

העלייה בהוצאה הציבורית בישראל כאחוז מהתוצר, במקביל לגירעון גבוה ומתמשך, מהווה חריגה מהמגמה ברבות מהמדינות המפותחות (מדינות OECD).

בניגוד למדינות שצמצמו את ההוצאה לאחר משברים, בישראל נרשמה התרחבות שהגדילה את ההוצאות.

אם בוחנים את המדיניות הכלכלית של הממשלה ה-37 לפי התוצאות בפועל ולא לפי ההגדרות האידיאולוגיות של מרכיביה, קשה לתאר אותה כממשלה המיישמת מדיניות ימין כלכלי.

הוצאות הממשלה גדלו משמעותית, הגירעון התרחב, החוב הציבורי עלה, והוקצו משאבים רבים למנגנונים פוליטיים וסקטוריאליים. בנוסף, הממשלה ביצעה העלאות מיסים.

כל אלה מאפיינים המזוהים, בדרך כלל, עם מדיניות פיסקלית מרחיבה, המזוהה דווקא עם השמאל הכלכלי, ולא עם השמרנות התקציבית המאפיינת ימין כלכלי. 

לכן ההגדרה המדויקת ביותר לממשלה ה-37 היא לא "ממשלת ימין", אלא כזאת שניהלה מדיניות של פופוליזם תקציבי וכלכלה סקטוריאלית, שאינה כוללת כמעט אלמנטים ימניים, לצד מאפיינים מובהקים של הרחבה תקציבית והתערבות ממשלתית.

במבחן התוצאה, רבים מהצעדים הכלכליים שננקטו בתקופתה רחוקים מהמודל של ימין כלכלי, ומזכירים יותר מודל שבו שיקולים פוליטיים, קואליציוניים וביטחוניים גוברים על עקרונות אידיאולוגיים טהורים.

ניר גולדברג, כלכלן ורו"ח. כתב שוק ההון בגלובס בעבר, מנהל כספים של חברות היי-טק, יזם ומשקיע בחברות היי-טק.