יש אנשים שהחברה הישראלית מתקשה להתמודד עם ביקורתם. ביקורת חריפה קל לסווג כבורות או כעדות לחוסר הבנה של המציאות המזרח-תיכונית.

קריאות לחרם קל לראות ביטוי לאנטישמיות או לעוינות פוליטית; כאשר המבקר הוא אנטישמי, אין צורך להתמודד עם טענותיו; כאשר הוא אינטלקטואל אירופי, אפשר לראות בדבריו ביטוי לנאיביות המנותקת מן המציאות.

אלא שיש ביקורות שלא ניתן לסווג לאף אחת מן הקטגוריות הללו. כיצד נתייחס לביקורת שבאה מיהודי שלחם בנאצים, שרד את מחנות הריכוז, השתתף בניסוח ההצהרה האוניברסלית של האו"ם בדבר זכויות האדם, תמך ברעיון הציוני ואף ראה בהקמת מדינת ישראל אחד מניצחונותיה הגדולים של הרוח היהודית במאה העשרים – ובכל זאת הפך לאחד ממבקריה החריפים ביותר? איך נתייחס ליהודי, ניצול שואה, שטען כי מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים איננה רק שגיאה פוליטית אלא עיוות וסתירה ללקח השואה? סטפן הֶסֶל היה בדיוק אדם כזה.

כיצד נתייחס לביקורת שמיהודי שלחם בנאצים וראה בהקמת המדינה אחד מניצחונותיה הגדולים של הרוח היהודית במאה ה-20 – ובכל זאת טען כי מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים היא עיוות וסתירה ללקח השואה

העובדה ששמו של הֶסֶל ובוודאי ביקורתו כמעט ואינם מוכרים לציבור בישראל איננה מקרית. היא מלמדת על קושי עמוק של החברה הישראלית להתמודד עם ביקורת מוסרית, שאינה ניתנת לתיוג על-פי אחת מן הקטגוריות המוכרות והנוחות. הֶסֶל לא ערער על עצם קיומה של מדינת ישראל אלא על הדימוי המוסרי שהיא מייחסת לעצמה.

הֶסֶל לא הגיע לעסוק בסוגיה הישראלית-פלסטינית מן השיח האינטלקטואלי של השמאל האירופי או מן התיאוריות הפוסט-קולוניאליות, שהתפתחו בעשורים האחרונים. השקפת עולמו לא התגבשה מתוך דיון תיאורטי אלא מתוך התנסות אישית; הוא היה בן לדור שחווה על בשרו את מוראות המאה העשרים בצורתם הקיצונית ביותר.

כאשר צרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית הצטרף הֶסֶל לכוחות "צרפת החופשית" של שארל דה-גול. הוא לחם בשורות הרזיסטנס הצרפתי, נתפס על-ידי הגסטפו, עונה ונשלח למחנות בוכנוולד ודורה-מיטלבאו, ושרד בדרך נס. עבורו, דיכוי, שלילת זכויות, השפלה או שרירות שלטונית לא היו מושגים מופשטים אלא חלק מחוויות חייו.

לאחר המלחמה הוא השתתף בגיבוש הצהרת זכויות האדם של האו"ם, מתוך אמונה כי לֶקח השואה מחייב גיבוש כללים מוסריים ומשפטיים שיבטיחו את זכויות האדם, של כל אדם, ללא הבדל דת, לאום או גזע.

הוא לחם בשורות הרזיסטנס הצרפתי, נתפס על-ידי הגסטפו, עונה ונשלח למחנות בוכנוולד ודורה-מיטלבאו, ושרד בדרך נס. עבורו, דיכוי, שלילת זכויות, השפלה או שרירות שלטונית לא היו מושגים מופשטים אלא חלק מחוויות חייו

דווקא משום כך התקשה הֶסֶל לקבל את הפרשנות הרווחת, גם אם הבלתי-מדוברת, של לֶקח השואה בישראל, המתבטא בנטייה לראות בכוח תשובה כמעט אוטומטית לכל איום, לעיתים תוך שלילת אנושיותו של היריב.

לשיטתו, אושוויץ אינה מעניקה ליהודים זכויות יתר אלא מטילה עליהם אחריות יתרה. לֶקח השואה איננו הרשאה ליהודים לנהוג באחרים כדרך שנהגו בהם, אלא הוא נושא מחויבות להבטיח שמה שנעשה ליהודים לא ייעשה לאחרים – ובוודאי שלא על ידם; לא במקרה, לא מתוך אדישות ולא בשם שום צורך היסטורי כלשהו.

דווקא מתוך שראה בעצמאות ישראל תיקון היסטורי לאחר מאות שנים של רדיפות וחוסר אונים, התקשה הֶסֶל להשלים עם מדיניותה של ישראל בשטחים הפלסטיניים. בעיניו, השאלה לא הייתה מי צודק יותר מבחינה היסטורית – הישראלים או הפלסטינים – אלא כיצד נוהגת חברה שזיכרון השואה עיצב את זהותה כאשר ניתן בידה הכוח; הוא לא שאל מה נעשה ליהודים בעבר אלא מה עושים היהודים לאחרים בהווה.

מבחינתו, השאלה המרכזית לא הייתה אם היהודים זכאים למדינה משלהם אלא מה קורה כאשר עַם שהיה במשך דורות קורבן ההיסטוריה זוכה לאחוז בכוח; כיצד הוא משתמש בכוח שניתן בידיו? מה קורה לזיכרון השואה כאשר הוא פוגש שלטון, צבא וריבונות? האם הסבל שחוו היהודים מעורר בהם רגישות עמוקה יותר למצוקת האחר, או שמא הוא דווקא הופך למקור הצדקה להתעלמות ממנה?

מבחינתו, השאלה המרכזית הייתה מה קורה כשעַם שהיה במשך דורות קורבן ההיסטוריה זוכה לאחוז בכוח; כיצד הוא משתמש בכוח שניתן בידיו? מה קורה לזיכרון השואה כאשר הוא פוגש שלטון, צבא וריבונות?

ביקורתו של הֶסֶל חריפה משום שמקורה אינו בעוינות לישראל אלא דווקא באכזבה ממנה. הוא האמין שהיהודים, יותר מכל עַם אחר, אמורים היו להבין מה משמעות חיים בתנאים של נישול, השפלה, הגבלות תנועה ושלילת צלם אנוש.

אולם כאשר הוא נחשף למציאות החיים במרחב הפלסטיני – מציאות של מחסומים, גדרות הפרדה, הפקעת קרקעות, הגבלת חופש התנועה ושלילת זכויות אדם בסיסיות, הוא לא ראה סכסוך לאומי אלא בראש ובראשונה כישלון מוסרי.

הֶסֶל, שהיה דמות ציבורית מוכרת במערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט, נתפס בעיני רבים כסמל ליהדות אחרת, כזו שאינה רואה בזיכרון ההיסטורי מקור של זהות בלבד אלא של חובת אחריות; הוא ייצג מסורת רחבה, לה שותפים רבים מיהודי מערב אירופה וצפון אמריקה, אשר בעיניהם משמעות המושג "לעולם לא עוד" אינה מצטמצמת בהבטחת העוצמה היהודית אלא בראש ובראשונה בהבטחת זכויות האדם, באשר הוא אדם.

ישראלים רבים נוטים לראות בביקורת מהסוג שהשמיע הֶסֶל ביטוי לניתוק, לנאיביות או להתבוללות. אולם, עבור אנשים כהֶסֶל, הביקורת על ישראל אינה נובעת מהתנכרות לזהותם היהודית אלא דווקא ממחויבות עמוקה אליה.   

אפשר לחלוק על הֶסֶל ואפשר לדחות חלק ממסקנותיו. אך קשה להתעלם מהשאלה שהעמיד בפני ישראל. לא משום שנמנה עם מתנגדיה, אלא דווקא משום שהיה מתומכיה המובהקים; כניצול שואה הוא ראה בהקמת מדינת ישראל אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית ולכן התקשה להשלים עם הפער שבין ההבטחה לבין המציאות.

ביקורתו של הֶסֶל חריפה כי מקורה אינו בעוינות לישראל אלא באכזבה ממנה. הוא האמין שהיהודים, יותר מכל עַם אחר, אמורים להבין מה משמעות חיים בתנאים של נישול, השפלה, הגבלות תנועה ושלילת צלם אנוש

משום כך הַמַּרְאָה שהוא מציב בפני החברה הישראלית מייסרת כל-כך. ודווקא משום כך ראוי להביט בה. אולי כך ניתן יהיה להבין איך נראית ישראל בעיניהם של אנשים שאינם אויביה ואף אינם אדישים לגורלה. נהפוך הוא: ביקורתם לא נובעת מאדישות אלא מדאגה, לא מניכור אלא ממחויבות, לא משנאה אלא מאכזבה. עמוקה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.