בשבועות האחרונים מצטברות עוד ועוד עדויות מעזה על משפחות המשיאות ילדות קטינות, על נשים הנדחקות לתלות מוחלטת בגברים לצורך הישרדותן, ועל גברים המנצלים את המצוקה כדי לתבוע מין בתמורה לקמח ולתרופות.

במצבים כאלה הגוף הנשי נעשה שוב מטבע עובר לסוחר בתוך סדר חברתי פטריארכלי, הממשיך להתקיים גם בלב האסון. אלא שמה שמטריד אינו רק התרחבות התופעה עצמה, אלא גם האופן שבו האישה נעלמת כמעט מייד בתוך הפרשנויות הפוליטיות לסבלה.

נישואי קטינות בעזה היו במגמת ירידה מתונה במשך יותר מעשור, אך המלחמה הפכה את הכיוון. נתונים שנאספו לבקשת AP, סוכנות הידיעות האמריקאית, על ידי בית הדין השרעי העליון בעזה מראים, שכחמישית מן הנישואין שנרשמו בשנתיים האחרונות היו של נערות מתחת לגיל 18, חלקן אף צעירות מגיל 15. גורמים בעזה מעריכים שהמספר האמיתי גבוה אף יותר, שכן נישואין רבים כלל לא נרשמו בתוך הכאוס של המלחמה.

יותר מעשור נישואי קטינות בעזה היו במגמת ירידה, אך המלחמה הפכה את הכיוון. מנתוני בית הדין השרעי העליון בעזה עולה, שכחמישית מהנישואין בשנתיים האחרונות היו של קטינות, חלקן צעירות מגיל 15

ילדה הנמסרת לגבר מבוגר ממנה, אישה הנאלצת להיענות לדרישות מיניות בתמורה למזון – מקרים כאלה אמורים לעורר זעזוע, ואולי גם קריאה להגנה, עוד לפני שנשאלת כל שאלה אחרת. אך מרגע שהעדויות הללו נכנסות לשיח הציבורי, בישראל או בעולם, הזעזוע נדחק הצדה ונספג בוויכוח אחר.

קריאה אחת רואה בסבלן של נשות עזה הוכחה לאכזריותה של ישראל, ראיה נגד המלחמה ונגד הדרישה להתנות את שיקום הרצועה בפירוק חמאס מנשקו. קריאה אחרת רואה בסבל הזה תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה שחמאס יזם ומנהל מתוך האוכלוסייה האזרחית, ולכן מטילה את האחריות עליו.

שתי הקריאות חלוקות כמעט על הכול, אך מסכימות על דבר אחד שאיש אינו אומר במפורש: האישה עצמה איננה העניין. היא הופכת כמעט בן רגע לחומר גלם בתוך ויכוח גדול ממנה.

יותר מכך, בתוך הוויכוח הזה עוד מישהו נעלם. ההורה או בן המשפחה שמשיא את הילדה, הבעל שבו האישה תלויה לחלוטין, הפעיל החמוש הדורש מין מאלמנה בתמורה לסיוע. אלה אנשים ממשיים, הפוגעים הישירים.

רעב, קריסת מערכת הבריאות, היעדר בתי ספר ומקורות פרנסה אמנם יוצרים תנאים שבהם נישואי קטינות או מין תמורת מזון נעשים שכיחים יותר. אבל המלחמה עצמה לא השיאה ילדה, לא דרשה מין ולא ניצלה אלמנה. אנשים עשו זאת. כאשר ההקשר הופך להסבר היחיד, הפוגעים עצמם נעלמים מן התמונה, והנשים ננטשות פעם נוספת בתוך המאבק על משמעות סבלן.

כשילדה נמסרת לגבר מבוגר או כשאישה נאלצת להיענות לדרישות מיניות תמורת מזון – זה אמור לעורר זעזוע ואולי קריאה להגנה, אך מרגע שהעדויות נכנסות לשיח הציבורי, הזעזוע נדחק ונספג בוויכוח אחר

קל לשכוח שבתוך כל זה יש לנשים ולנערות הללו חיים משלהן, עולם פנימי, רצונות ושאיפות. חלקן רצו ללמוד, חלמו על מקצוע, התנגדו לרעיון הנישואין שנכפה עליהן. אבל כדי לראות אותן כך, זאת אומרת כבני אדם ולא כאמצעי פוליטי או כלי בוויכוח, נדרש דבר שכמעט נעלם מן העולם: היכולת להביט באישה אחרת, אישה זרה שנמצאת מעבר לקווי הלאום, ולומר "אנחנו".

סימון דה בובואר ראתה זאת בבירור. מעמד הפועלים יכול לומר "אנחנו", כתבה בספרה "המין השני", משום שיש לו היסטוריה משותפת, אינטרסים משותפים ומרחב משלו. לנשים אין דבר מאלה. הן פזורות בין הגברים, וכל אחת קשורה בקשר הדוק יותר לאביה או לבעלה, לביתה ולמעמדה החברתי, מאשר לנשים אחרות. אישה אמידה חשה לעיתים קרובה יותר לגברים בני מעמדה מאשר לאישה ענייה; אישה לבנה חשה לרוב קרובה יותר לגברים לבנים מאשר לנשים שחורות. שוב ושוב המעמד והגזע גוברים על המשותף לנשים.

ובזמן מלחמה נוסף על המעמד והגזע ציר שלישי: הלאום. ציר זה נוטה לקבל עדיפות ראשונה. הוא אינו עוד היבט בזהות המתחרה על נאמנותה של האישה, אלא החלק שגובר על השאר ומכריע, עד שה"אנחנו" הנשי קורס כמעט כליל – אישה חדלה להיתפס קודם כאישה והופכת תחילה לעזתית, ישראלית, ערבייה או יהודייה.

מרגע שזה קורה, עצם האפשרות להביט באישה אחרת ולומר בפשטות שגבר פגע בה, ניצל אותה או סחר בה, נעשית כמעט בלתי אפשרית. השאלה הראשונה כבר איננה מה נעשה לה, אלא לאיזה צד היא שייכת.

מעמד הפועלים יכול לומר "אנחנו", כתבה דה בובואר, כי יש לו היסטוריה, אינטרסים ומרחב משותפים. נשים פזורות בין הגברים, וכל אחת קשורה בקשר הדוק לאביה, בעלה, ביתה ומעמדה, יותר מאשר לנשים אחרות

ולכן השאלה איננה איזו עמדה פוליטית יש לנקוט, אלא כיצד לראות. לראות אישה בעזה אין פירושו רק לראות את ממדי ההרס שסביבה או לשאול כיצד שיקום הרצועה עשוי להקל על חייה. פירושו גם לראות כי היד שפגעה בה הייתה יד אנושית, קרובה אליה, מתוך עולמה, וששום שיקום לא יגיע אליה כל עוד הפוגע נותר בלתי נראה.

לראות אישה פירושו להתנגד לדחף להמיס את זהותה מייד לתוך הוויכוח הלאומי סביב סבלה. פירושו לסרב לכך שהפרשנות הפוליטית תחליף את האישה עצמה.

השאלה לאיזה צד שייכת האישה הזאת איננה השאלה הראשונה. היא ההסחה הראשונה. כל עוד היא נשאלת לפני כל דבר אחר, מי שהשיא אותה, דרש ממנה או ניצל אותה מינית נשאר מחוץ לפריים.

לראות אישה באמת פירושו לשאול מה נעשה לה, ומי יישא באחריות לכך. אולי זה לבו של אותו "אנחנו" שעליו כתבה דה בובואר. ובזמן מלחמה, ייתכן שזה גם הדבר הקשה ביותר לעשות.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.