דוד בן גוריון הוביל את הקמת המדינה וביטחונה. ייחודו כאסטרטג מדיני-בטחוני מעולה, בראיה שמעט ראשי מדינות בהיסטוריה התברכו בה.

גיבוש האסטרטגיה הביטחונית של בן גוריון נעשה בשני סבבים של לימוד מעמיק ודיונים מרוכזים: במשך מספר חודשים לאחר מינויו לתיק הביטחון ב-1946, ובמהלך חופשה בת 7 שבועות ב-1953.

בן גוריון למד היטב את הסביבה הגאופוליטית, עוצמותיה וחולשותיה המובנות של ישראל, ההזדמנויות האפשריות והסיכונים שבפניה, ומכך גזר את המתווה האסטרטגי.

גיבוש האסטרטגיה הביטחונית של בן גוריון נעשה בשני סבבי לימוד מעמיק ודיונים: למד היטב את הסביבה הגאופוליטית, עוצמותיה וחולשותיה המובנות של ישראל, ההזדמנויות והסיכונים – ומכך גזר את המתווה האסטרטגי

המטרה – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עמידה מול מתקפת צבאות ערב, והבטחת חוסנה וקיומה לאורך זמן. התוכנית – בניית צה"ל ועיצובו למימוש היעד בכפוף לאילוצים, ולאחר מלחמת העצמאות לגיבוש מדיניות לאומית-ביטחונית, מבנה מערכות הבטחון ומדיניות ההפעלה.

אבני היסוד לאסטרטגיה של בן גוריון

• לגיטימציה ותמיכה בינלאומית הכרחית לתנועה הלאומית הייחודית, העומדת מול התנגדות.
• גיבוי ברור של מעצמה, כהיערכות לעימותים אפשריים והסיכון שמאחורי האויב תתייצב מעצמה יריבה.
• ניצול הזדמנויות עם היווצרן, לא לחכות לטוב יותר; כך תמך ודחף לתוכנית החלוקה כבר ב-1937 וכמובן ב-1947, התעקש על הכרזת המדינה ללא דחיה, ולמבצע סיני עם הצרפתים והבריטים.
• מגבלת המשאבים – בניית הכוח והפעלתו כפוף למגבלות כוח האדם והיכולות הכלכליות ועדיפויות לאומיות.
• לכידות לאומית, חינוך ושילוב הם חלק ממהות הביטחון.

מסקנות ותוכנית אסטרטגית

1. שליטה רק באזורים בעלי רוב יהודי ברור והשארת אזורים בהם רוב האוכלוסייה עוינת (מחלוקת "הבכייה לדורות"). באזורי הישוב היהודי, מדיניות המלחמה כללה דחיקת אוכלוסייה פלסטינית ויישוב מהיר של אזורים שנכבשו ונותרו ללא האוכלוסייה. "שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ – בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ". 
2. שאיפה להגיע להכרה והסדרים עם מדינות האויב בכפיפות ל"קיר הברזל", אפשר להגיע לדיון על הסדרים, רק אחרי המחשת עוצמה, לעתים באופן מכאיב.
3. הנחיתות הכמותית של ישראל מחייבת עליונות איכותית ושוברת שוויון, ניהול מצטיין וגמישות לוגיסטית – תפיסת כוח המילואים המאומן ומהיר לגיוס.
4. ישראל צריכה להיות תמיד היוזמת, שואפת לשינוי מציאות, כולל תגובות ברורות על כל התגרות או איום.
5. חתירה למלחמות קצרות והכרעות מהירות – הרתעה, התראה והכרעה.
6. בניית הסכמות ושיתופים עם המעגל החיצוני, עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כולל טורקיה ואיראן, כבסיס לעוצמה בפרספקטיבה אזורית.
7. לצבא תפקיד חשוב גם בקליטת עלייה, אחדות העם, וחינוך ובפיזור האוכלוסייה.

חתירה למלחמות קצרות והכרעות מהירות – הרתעה, התראה והכרעה. בניית הסכמות ושיתופים עם המעגל החיצוני, עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כולל טורקיה ואיראן, כבסיס לעוצמה בפרספקטיבה אזורית

התהליך האסטרטגי הסדור שהיה הגיוני ועקבי, גם מול ביקורת, נעלם עם בן גוריון. יורשיו הפעילו מדיניות וטקטיקות, חלקם ניסו לשנות, אך נעדרו מכלול אסטרטגי. רוב הממשלות הניחו כי הזמן פועל לטובתנו, ובחסות אי הוודאות העדיפו השהיה על יוזמה. אפילו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור היו תגובות לאירועים שיצאו ביוזמת האויב ולא יוזמה ישראלית.

לוי אשכול היה זהיר ורגיש מאוד למערכת היחסים עם ארצות הברית, אותה העמיק ופיתח. הוא ראה בשטחים קלפי מיקוח להסדר, ולא מיהר להכריע בעתידם.

תפיסתה של גולדה מאיר הייתה כי לישראל עליונות צבאית המאפשרת לה להימנע מפשרות, גישה שקרסה עם מלחמת יום הכיפורים.

מנחם בגין כמנהיג האידיאולוג, גילה פרגמטיזם, היה הראשון שחתם על הסכם שלום מלא עם מדינה ערבית בשאיפה למציאות שונה. הוא החזיר את כל סיני. מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי להסרת האיום הצבאי המרכזי, תוך כוונה לשמר את השליטה בגדה ובעזה. בהפצצת הכור העיראקי ב־1981 הציג תפיסה ברורה: ישראל לא תאפשר לאויב להגיע ליכולת גרעינית.

יצחק שמיר התייחס לזמן כפועל לטובת ישראל, להימנע מוויתורים ולשמר את המצב הקיים. במלחמת המפרץ ב־1991 העדיף לא להגיב לירי הטילים מעיראק, מתוך הכרה באינטרס האמריקאי.

התהליך האסטרטגי הסדור שהיה הגיוני ועקבי, גם מול ביקורת, נעלם עם בן גוריון. יורשיו הפעילו מדיניות וטקטיקות, חלקם ניסו לשנות, אך ללא מכלול אסטרטגי. רוב הממשלות העדיפו השהיה על יוזמה

יצחק רבין שאף לשנות את מבנה הסכסוך. כבר בשנות ה־90 זיהה את איראן כאיום המרכזי על ישראל, איום אזורי־אידיאולוגי בעל פוטנציאל גרעיני, וחתר להתרכז בו בגיבוי ותמיכה בינלאומיים ובריתות אזוריות. לכן שאף "לפנות את השולחן" מהעימות עם הפלסטינים, הגובה מחיר אסטרטגי, מוסרי ודמוגרפי, ועם הסורים, עימותים שנראו בעיניו משניים ובני־ניהול באמצעות הסדרים.

אהוד ברק רצה לשנות מציאות. הוא הוציא את צה"ל מלבנון, ושאף להגיע להסדרי "סוף הסכסוך" בכמה זירות במקביל. החפזון ונסיבות פעילותו מנעו השגת ההסדרים.

אריאל שרון סימל אקטיביזם. מבצע חומת מגן סימן חזרה לעקרון ההכרעה: כניסה רחבה לערים הפלסטיניות, פגיעה בתשתיות טרור והחזרת חופש הפעולה לצה"ל, שהביא לדעיכת גל הטרור הגדול. שרון חשב שישראל אינה יכולה לשלוט בעזה ובמרחבי יהודה ושומרון לאורך זמן, ומול המערכת הבינלאומית, וחתר לצמצם החיכוך עם הפלסטינים, לעצב מחדש את גבולות האחריות הישראלית ולחזק את הרוב היהודי.

אהוד אולמרט רצה להמשיך בדרך שרון, אך מלחמת לבנון השנייה סיבכה את הזירה ולא אפשרה לו אורך נשימה.

תמונת הראי של גישת בן גוריון נראית בשנות בנימין נתניהו. נתניהו שואף אמנם לשינוי המציאות, אך ברטוריקה יותר מאשר במעשים. אין לדעת אם הוא מתכוון ורוצה במטרות שהוא מציג או שנראה לו שיזכוהו באהדת מצביעיו.

מדיניותו הייתה ניהול, השהיה ותגובות לאירועים שהובילו להתשה ולסבבים חוזרים, שבדיעבד פגעו בהרתעה וסיפקו ניסיון לאויב להכרת נקודות התורפה שלנו. למרות בנייתה של עליונות צבאית וטכנולוגית חסרת תקדים התפתחה שחיקה מתמשכת של ההרתעה הישראלית.

תמונת הראי של גישת בן גוריון נראית אצל נתניהו. מדיניותו הייתה ניהול, השהיה, ותגובות שהובילו להתשה ולסבבים חוזרים, אשר בדיעבד פגעו בהרתעה וסיפקו ניסיון לאויב להכרת נקודות התורפה שלנו

נתניהו טען שניתן לאיין את הנושא הפלסטיני, לעקוף ולהגיע להסדרים יציבים עם מדינות ערב, תוך התעלמות מהחסמים הפוליטיים, הדתיים, ומדעת קהל בעולם הערבי – שלא מאפשרים את נטישת הנושא הפלסטיני.

עד 7 באוקטובר נתניהו ניסה לשמר סטטוס קוו ולמזער עימותים. לאחר המתקפה החל להפעיל גישה של שימוש בכוח בלתי מוגבל, אך בלי מטרה ותרחיש סיום.

החולשה העיקרית של מדיניות נתניהו היא שאינה נגזרת מאסטרטגיה כוללת, כמשחק ברולטה ולא שחמט. הבסיס הוא טקטיקה על בסיס ראייה סטטית, תסריט יחיד שהוא בונה ללא בדיקת נקודות התורפה ותגובות אויב אפשריות.

בניגוד לקודמיו שפעלו ביסודיות ובשקט, נפנף נתניהו בנושא האיראני, אך ללא אסטרטגיה ותוכנית סדורה. כל ראשי הממשלה ניסו לרתום את ארה"ב למשימה ולא הצליחו לגייסה לפעילות. ברק אובמה היה הנשיא הראשון שרצה לטפל בנושא, אמנם בדרך של מו"מ והסכם ולא בהפעלת כוח. במקום לפעול יחד לתוצאה מיטבית, נתניהו בחר להתעמת אתו.

החמצה גדולה עוד יותר הייתה כאשר הצליח לגייס את הנשיא דונלד טראמפ לפעול נגד איראן, ודחף לתוכנית המבוססת על תחזיות סטטיות, במקום לבנות תוכנית עומק, הכוללות תרחישים שונים להתנהלות איראן והמשטר. בדיעבד נגרם נזק ארוך טווח, איראן והמשטר התחזקו.

נתניהו רוצה תמיכה בינלאומית, אך לא מסווגה ככורח אסטרטגי, המחייב לפעול בהתאם לסטנדרטים הנדרשים לתמיכה כזו. כך מפסידים בחזית בעולם וגם בארה"ב. בצורך לאיחוד העם ולכידותו, אותם הגדיר בן גוריון נדבך מרכזי לביטחון – נתניהו מזלזל ומלבה שסעים ופילוגים.

החולשה העיקרית של מדיניות נתניהו היא שאינה נגזרת מאסטרטגיה כוללת, כמשחק ברולטה ולא שחמט. זו טקטיקה על בסיס ראייה סטטית, תסריט יחיד שהוא בונה ללא בדיקת נקודות התורפה ותגובות אויב אפשריות

בן גוריון חדש אינו נראה באופק המנהיגות, אך בתקווה לממשלה חדשה ושונה, ניתן להמליץ על אימוץ אסטרטגיית בן גוריון בשלמותה כבסיס לעבודת צוות בכיר שיחדשה בעבודה יסודית.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.