במשך עשורים, שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית – מפלגת הימין הרפובליקאית ומפלגת המרכז-שמאל הדמוקרטית – תמכו בברית בין ארה"ב לישראל ובסיוע האמריקאי למדינה. למעשה, התמיכה בישראל הייתה אחד הדברים היחידים ששתי המפלגות הסכימו עליו. 

אבל כיום, התמיכה בשתי המפלגות מתרופפת בו-זמנית, במהירות מדאיגה. ההסכם בין איראן לארה"ב שאמור להיחתם מחר (שישי, 19.6) חושף את השבר הזה בפני העולם. גם בעלי ברית נאמנים של ישראל בארה"ב מרגישים שלא הצליחו להשפיע על העסקה, שמסכנת את ישראל מאוד.

מהם הכוחות המניעים את השחיקה בתמיכה בישראל משני עברי המפה הפוליטית האמריקאית? ומה האסטרטגיה שישראלית צריכה לאמץ, כדי לשקם את הקשר עם ארה"ב, לפני שיהיה מאוחר מדי?

האם הקונצנזוס של התמיכה בישראל נשבר?

במשך כשישה עשורים – מאז שנוצרו היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב בתחילת שנות ה-60 – התמיכה בישראל הייתה אחד הדברים המעטים שדמוקרטים ליברלים ורפובליקאים שמרנים הסכימו עליהם.

חבילות סיוע ביטחוני עברו בקונגרס ברוב מוחץ. ה"וועד היהודי-אמריקאי" (איפ"ק) פעל כשדולה אפקטיבית לטובת ישראל בשתי המפלגות. ישראל נחשבה בארה"ב כנכס אסטרטגי וכ"ערך אמריקאי". 

כיום, אותה תמונה שבורה. ומה שחשף את השבר יותר מכל – הוא דווקא הסכם שנועד להביא שלום.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציג את ההסכם עם איראן עליו חתם לצד נשיא צרפת עמנואל מקרון. 18 ביוני 2026 (צילום: חשבון X של נשיא צרפת)

האם ההתנגדות העיקרית לישראל מגיעה מהשמאל?

הבשורה הרעה ביותר לישראל הגיעה לאחרונה לא מהשמאל האמריקאי שבמפלגה הדמוקרטית, אלא מהימין הרפובליקאי. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הוא רפובליקאי ימני. 

טראמפ חתם עם איראן על עסקה שישראל לא הייתה שותפה לה ושהפתיעה גם את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ההסכם מעורר קרע גלוי בין ירושלים לוושינגטון: ההסכם מחייב הפסקת אש בין ישראל לחזבאללה, שישראל לא חתמה עליה ולא הסכימה לה, ושר הביטחון ישראל כץ הכריז כי כוחות צה"ל לא יסגו מלבנון". על ההסכם הזה חתם נשיא רפובליקאי.

עם זאת, יש מנהיגים רפובליקאים שמתנגדים להסכם. בזמן הדיונים בין וושינגטון לטהראן על ההסכם, הסנאטור הרפובליקאי הפרו-ישראלי לינדסי גראהם הזהיר כי ההסכם עשוי להיות "סיוט לישראל", כדבריו.

רוג'ר וויקר, יו"ר ועדת הכוחות המזוינים בסנאט, טען שההסכם "יהיה אסון". מייק פומפאו, ששימש כמזכיר המדינה שר החוץ (מזכיר המדינה) בתקופת כהונתו הקודמת של טראמפ, אמר: "ההסכם נשמע כאילו ניסחו אותו אנשי ממשל אובמה".

למעשה, ההסכם שחתם טראמפ גרוע בהרבה לישראל מהסכם הגרעין שעליו חתם אובמה עם איראן. 

איזו ביקורת עניינית יש על ישראל במפלגה הרפובליקאית? 

במפלגה הרפובליקאית יש שלוש קבוצות שמביעות ביקורת הולכת וגדלה על הברית עם ישראל.

ה"הוקס": כמו גראהם ווויקר, קוטון – הם חברי קונגרס פרו-ישראלים מובהקים. הם אינם מתנגדים לישראל, אלא לסדרי העדיפויות של טראמפ, שהם רואים כ"קיצוץ של העבודה" עוד לפני שהושלמה. הביקורת שלהם על ישראל היא: ישראל לא ניצלה את מרחב הפעולה שנפתח לה במלחמה.

ה-MAGA Realists: קבוצה במפלגה הרפובליקאית שדוגלת באידיאולוגיית "אמריקה תחילה" שטראמפ עצמו הוביל לפני שנבחר לנשיא. חברי הקונגרס הללו הם בדלנים. הם מתנגדים לסיוע אמריקאי למדינות אחרות ולמעורבות אמריקאית בסכסוכים במקומות רחוקים. בעיניהם, הסיוע לישראל הוא "כסף שיוצא מארה"ב".

הסנאטור רנד פול, למשל, תמך בהסכם עם איראן, כי הוא מתנגד למעורבות אמריקאית במדינות חוץ בכלל.

שכבה שלישית – "הדיסאייר": תומכי טראמפ הנאמנים. אם הם יצטרכו לבחור בין המשך התמיכה בישראל לבין רצונו של טראמפ, הם יבחרו בטראמפ. הבחירה הזאת קרובה היום מתמיד.  

ראש הממשלה בנימין נתניהו מקבל את פניו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נחיתתו בנתב"ג, 18 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

האם יש שחיקה בתמיכה בישראל בשמאל הדמוקרטי?

בצד הדמוקרטי התמונה לא פחות מדאיגה, מסיבות שונות. חברי האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, "The Squad", כמו אלכסנדרה אוקסיו-קורטז ואילהאן עומאר, רואים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כ"סכסוך של קולוניאליזם ודיכוי", ולכן אהדתם לישראל נמוכה.

התפיסה הזאת, שצמחה מהקמפוסים של האוניברסיטאות, חלחלה אל הפוליטיקה, והפכה לתפיסה פוליטית מקובלת בקרב בוחרים דמוקרטים מתחת לגיל 40. 

באגפים המרכזיים של המפלגה, אלה שהוביל הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, יש תמיכה מוחלטת בזכות קיומה וביטחונה של ישראל, והייתה אהדה רבה לישראל אחרי טבח ה-7 באוקטובר. ביידן הגדיל את הסיוע לישראל במאות אחוזים והעניק לישראל בזמן המלחמה בעזה סיוע דיפלומטי, נשק ותחמושת בהיקף חסר תקדים.

אבל התארכות המלחמה בעזה, פגיעה קשה באזרחים בעזה, סירובו של נתניהו לכל פתרון מדיני, והמלחמה באיראן, הרחיבו את הביקורת על ישראל גם לאגף המרכזי של המפלגה. 

עם זאת, גם במפלגה הדמוקרטית יש התנגדות להסכם בין ממשל טראמפ לאיראן. הסנטור ג'ק ריד מרוד איילנד, הדמוקרט הבכיר ביותר בוועדת הכוחות המזוינים, ביקר את הסכם איראן בשל העובדה שהוא מעניק לארה"ב הרבה פחות ממה שהעניק הסכם הגרעין של אובמה. 

האם יש ירידה בתמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית? 

התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית נמצאת בשנתיים האחרונות בירידה חדה.

סקר העמדות Chicago Council מ-2025 מצא כי 37% מהאמריקאים סבורים שארה"ב תומכת בישראל יותר מדי – עלייה מ-30% ב-2024; לפי הסקר, 37% סבורים שהסיוע הצבאי לישראל גבוה מדי.

הסיבה לכך, לפי הסקרים, נעוצה בפרסומים בתקשורת הבינלאומית, שהציגו התנהלות חסרת מעצורים של ישראל מול האוכלוסייה האזרחית בעזה. 

סקר Gallup מיולי 2025 מצא שרק 32% מהאמריקאים תמכו בפעולות הצבאיות הישראליות בעזה – ירידה של 10% לעומת 2024. בקרב בני פחות מ-35, התמיכה במלחמה צנחה ל-9% בלבד.

הנתונים הללו כלל וכלל אינם משקפים תמיכה בחמאס. רוב האמריקאים ממשיכים להתנגד לטרור ולגנות את טבח ה-7 באוקטובר. אך אמריקאים רבים אינם מסוגלים עוד לנתק בין עמדתם על ישראל לבין התמונות הקשות מעזה שהם ראו בטלוויזיה.

ריבוי האבדות האזרחיות בעזה משמש ככלי אסטרטגי בידי חמאס, וישראל משלמת עליו מחיר מדיני כבד. 

הביקורת על ישראל נשמעת גם מבעלות בריתן המשותפות של ישראל וארה"ב. במאי 2025, ממשלות בריטניה, צרפת וקנדה פרסמו הצהרה משותפת שהזהירה מ"צעדים קונקרטיים" – כולל סנקציות – אם ישראל לא תאפשר סיוע הומניטרי לאוכלוסייה בעזה. 

המסקנה האסטרטגית: אי אפשר להפריד בין המדיניות הביטחונית של ישראל לבין תדמיתה בעולם. כפי שניסח זאת קצין אמריקאי בכיר שצוטט בתקשורת: "הביטחון הלאומי כולל גם את מה שאנשים חושבים עליך". ישראל שמאבדת את הלגיטימיות שלה בעיני בנות בריתה המערביות, ובראשן ארה"ב, מאבדת גם את מרחב הפעולה שהן מאפשרות לה.

הסנטימנט האנטי-ישראלי בארה"ב התחזק מאוד במלחמה האחרונה באיראן ("שאגת הארי"). זאת, כיוון שרוב מוחלט של הציבור בארה"ב התנגד למלחמה בחריפות (כמו כמעט בכל העולם), וישראל, ובעיקר נתניהו, נתפסים בעולם ובארה"ב כמי שדחפו את טראמפ למלחמה.

בעקבות המלחמה עם איראן, נוצר מצב חסר תקדים: רוב האמריקאים אינם תומכים עוד בישראל. סקר Pew שנערך במהלך המלחמה מצא כי 60% מהאמריקאים רואים את ישראל בעין לא טובה – שיא של כל הזמנים.

שלושה כוחות עמוקים מאחורי השחיקה בתמיכה בישראל:

מה האסטרטגיה הנדרשת לשיקום היחסים?

ציר 1 – מינוף הביקורת הרפובליקאית, לא רק הזדהות איתה

הביקורת של גראהם, וויקר ופומפאו על הסכם איראן היא הזדמנות ישראלית – לא רק מקור לנחמה. הסנאטורים הללו מצביעים על כשלים במדיניות ישראל וארה"ב שמסכנים את ישראל. ישראל יכולה להקשיב להם ולשתף איתם פעולה.

ציר 2 – ניתוק ישראל מהקיטוב הפוליטי האמריקאי

ניתוח של Middle East Forum קבע כי העובדה שממשלת נתניהו קירבה את ישראל למפלגה אחת – הרפובליקאית, והרחיקה אותה מהמפלגה הדמוקרטית, "העמיקה את הפיצול המפלגתי ומאיימת כיום על הברית האמריקאית-ישראלית".

המכון לחקר מדיניות ביטחון לאומי (INSS) הזהיר במחקר שפרסם בדצמבר כי ישראל חייבת לעשות מאמץ אינטנסיבי לשחזר את התמיכה הדו-מפלגתית בה, לאור העובדה שהמטוטלת נעה בין ממשלים רפובליקאים ודמוקרטיים. לפי המכון: "ישראל חייבת לאשרר מחדש את התמיכה של חוג רחב ככל האפשר של מחוקקים ויוצרי דעת קהל לאורך כל הספקטרום הפוליטי האמריקאי".

ציר 3 – בניית עתודות תמיכה מחוץ לממסד

מומחים קוראים לממשלה להעמיק מחדש את הקשרים של ישראל עם קהילות יהודיות אמריקאיות, בעיקר הקהילות הרפורמיות והחילוניות, הנוטות לשמאל ולעמדות פרוגרסיביות, וכן עם צעירים, בעיקר מ"דור Z".

מחקר של מכון קרנגי לשלום בינלאומי מצא כי בקרב צעירים אמריקאים הקונצנזוס הרחב ביותר קיים בנושאי אקלים. זה פתח ליצירת קשר: ישראל היא מובילה עולמית בטכנולוגיות ידידותיות לסביבה, כמו אנרגיה סולארית ואגריטק – תחומים שמדברים לדור Z ללא תלות בקונטקסט הגיאו-פוליטי.

ציר 4 – מדיניות כאמינות: ישראל חייבת לבחור

INSS הזהיר לפני המלחמה האחרונה עם איראן מפני ניסיונות של ישראל לנצל יותר מדי את התמיכה הגורפת של המפלגה הרפובליקאית ולדרוש מממשל טראמפ יעדיים מקסימליסטים מדי, שלא יוכל להשיג. האזהרה התממשה; ניתן לקוות שישראל לא תחזור על הטעות הזאת שוב.

סיכום: תמיכת וושינגטון בישראל כבר לא מובטחת

בעשורים הקודמים, הדיון בתמיכה האמריקאית עסק ב"כמה?": כמה נשק ותקציב ארה"ב תעביר לישראל, כמה לחץ דיפלומטי היא תפעיל בשבילה.

כיום, הדיון עוסקב "אם בכלל?". בשמאל הדמוקרטי התמיכה בישראל ירדה במשך שנים. הימין הרפובליקאי – שנחשב ל"בטוח" – הראה בהסכם איראן שגם הוא אינו מחויב לישראל כשהיא אינה מביאה תוצאות. ישראל מאבדת את האמון של כולם – מסיבות שונות, בו-זמנית.

הדרך חזרה אינה תקשורתית. היא מדינית: ישראל חייבת לבחור יעדים ברורים, לייצר תוצאות מוחשיות, ולהפסיק לתפקד כגורם שמגיב להסכמות במקום לעצב אותן. זה לא פרויקט הסברה – זה פרויקט של מדינה שמחליטה מה היא רוצה.

השאלה אינה האם החלון לוושינגטון ייסגר. הוא כבר נסגר באופן חלקי. השאלה היא מה ישראל עושה עם מה שנותר ממנו.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.