"נגמרו הימים שבהם חברי כנסת מרכינים את הראש בפני פקידים – מי שמתווה דרך אלה רק נבחרי הציבור. זה נכון מול הייעוץ המשפטי וזה נכון גם מול הרמטכ"ל. כשהוא משרת נרטיב שקרי על 'טרור מתנחלים' או פוגע בלוחמים שלנו, חובתי לעמוד מולו ולבקר אותו. אני לא פוחדת לספוג אש, אני חיילת בחזית ואני כאן כדי שהימין יפסיק להתנצל ויתחיל להוביל בגאווה". ‏(ח"כ טלי גוטליב, כאן חדשות ברשת ב', 27.5.2026 #קובנוביק‏).

יש משפטים פוליטיים שחושפים יותר ממה שהתכוונו לחשוף. כך גם ההצהרה של ח"כ טלי גוטליב כי "נגמרו הימים שבהם חברי כנסת מרכינים את הראש בפני פקידים".

לכאורה מדובר בביקורת על עודף כוח של פקידות, משפטנים או קצינים. בפועל, מדובר באתגר עמוק יותר המופנה כלפי אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית לפיו כוח פוליטי זקוק למגבלות.

לכאורה מדובר בביקורת של גוטליב על עודף כוח של פקידות, משפטנים או קצינים. בפועל, מדובר באתגר עמוק יותר המופנה כלפי אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, לפיו כוח פוליטי זקוק למגבלות

לפי נרטיב זה, הבחירות אינן רק מנגנון לבחירת ממשלה אלא מקור כמעט בלתי מוגבל ללגיטימיות, שהרי מי שמתווה את הדרך הם "נבחרי הציבור בלבד". מוסדות אחרים, בתי משפט, יועצים משפטיים, פקידות מקצועית, תקשורת, אקדמיה ולעיתים אף מערכת הביטחון, מוצגים כגורמים המנסים לסכל את רצון הבוחר. במובן זה, ביקורתה של גוטליב היא כלפי עצם הרעיון של איזונים ובלמים במערכת דמוקרטית.

הדמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב. אילו הייתה כזו, לא היה צורך בבתי משפט עצמאיים, ביועצים משפטיים, בשומרי סף, במוסדות ביקורת או בפקידות מקצועית. כל אלה קיימים משום שהניסיון ההיסטורי לימד שוב ושוב כי גם רוב נבחר עלול לטעות, להיסחף ולנצל את כוחו לרעה. תפקידם של שומרי הסף איננו למשול במקום נבחרי הציבור אלא לרסן אותם כאשר הדבר נדרש.

וכאשר הייעוץ המשפטי והרמטכ"ל מוצגים באותה נשימה כמכשולים שיש להתגבר עליהם, אין מדובר רק בביקורת נקודתית. זהו ניסיון לצייר כל מוקד סמכות שאינו כפוף לחלוטין לרצון הפוליטי כבעיה בפני עצמה. זוהי תפיסה שמבחינתה ביקורת על הממשלה משקפת הפרעה להנהגה.

דומה שהמשפט החשוב ביותר בטקסט אינו עוסק בייעוץ המשפטי ואף לא ברמטכ"ל. הוא מופיע במקום שבו גוטליב מדברת על "נרטיב שקרי של טרור מתנחלים". כאן מתגלה ממד עמוק ומטריד יותר של הדברים. לא משום שהמושג עצמו חסין מביקורת, אלא משום שהאמירה אינה מתווכחת עם הפרשנות אלא עם עצם הלגיטימיות של הדיון.

בתי משפט, יועמ"שים, פקידות מקצועית, תקשורת, אקדמיה ואף מערכת הביטחון, מוצגים כגורמים המנסים לסכל את רצון הבוחר. במובן זה, ביקורתה היא כלפי עצם הרעיון של איזונים ובלמים במערכת דמוקרטית

במשך שנים תועדו בשטחים מקרי אלימות של יהודים נגד פלסטינים. חלקם נחקרו בידי המשטרה. חלקם נדונו בבתי משפט. חלקם תועדו בידי עיתונאים, ארגוני זכויות אדם ואף גורמי ביטחון ישראליים. אפשר להתווכח על שכיחות התופעה, על מקורותיה ועל משמעותה הפוליטית. קשה הרבה יותר להכחיש את עצם קיומה.

וכאן בדיוק טמון הסיכון. בחברה דמוקרטית בעיה ציבורית היא דבר שיש לחשוף, לחקור ולבקר. בחברה ההולכת ומאמצת היגיון לאומני, בעיה הופכת לעיתים לדבר שיש להכחיש כדי להגן על המחנה. ברגע שאלימות מהצד "שלנו" חדלה להיות נושא לביקורת והופכת לעלילה שיש לדחות, נפגע אחד המנגנונים החשובים ביותר של אחריות מוסרית. הכחשה אינה אלימות, אך לעיתים היא הסביבה החברתית המאפשרת לאלימות להמשיך להתקיים ללא חשבון נפש משמעותי.

לא פחות חשוב מכך, כשגוטליב מציגה את עצמה כ"חיילת בחזית" ואת הרמטכ"ל, היועצים המשפטיים ופקידי המדינה כגורמים שיש לעמוד מולם, גוטליב מבטאת תפיסה רחבה בהרבה מן הסוגייה הספציפית שעליה דיברה. הנרטיב הזה מבטא תפיסה שלפיה הפוליטיקה אינה זירה של מחלוקת לגיטימית אלא שדה קרב מתמשך בין "העם" לבין "האליטות", בין הנבחרים לבין המומחים, בין הרצון הפוליטי לבין מנגנוני הבקרה של המדינה.

וכאשר הפוליטיקה מאמצת את שפת שדה הקרב, הביקורת הופכת למתקפה, הפשרה לחולשה והנאמנות לערך עליון. כך נוצרת גם תודעת מצור מתמשכת, שבמסגרתה המחנה השולט ממשיך לראות בעצמו קורבן הנאבק על עצם קיומו. זהו שינוי עמוק באופן שבו הפוליטיקה נתפסת. בדמוקרטיה, היריב הוא אזרח המחזיק בעמדה אחרת. במלחמה, היריב הוא אויב שיש להביס.

כשאלימות מהצד "שלנו" חדלה להיות נושא לביקורת והופכת ל"עלילה", נפגע מנגנון חשוב ביותר של אחריות מוסרית. הכחשה אינה אלימות, אך לעיתים היא הסביבה החברתית המאפשרת לה להתקיים ללא חשבון נפש

ויש כאן עוד, נרטיב המצור מעניק משמעות רגשית עמוקה לתומכיו. הוא מציע סיפור פשוט וברור על המציאות. לפי הסיפור הזה, יש מחנה לאומי אותנטי המבקש לממש את רצון העם, ומולו ניצבים מוקדי כוח ותיקים המבקשים לשמר את שליטתם. בכך הם מציגים את עצמם כמי שמצויים במאבק קיומי קבוע ומשום כך השאלה האמיתית היא לא מה השגנו אלא נגד מי אנחנו נלחמים.

במציאות הישראלית המורכבת שבה חוסר ודאות הפך לשגרה, סיפורים כאלה מעניקים תחושת סדר, זהות ושייכות ולכן נשארים דומיננטיים גם לאחר שנים ארוכות בשלטון. הם מאפשרים להמשיך ולדבר בשפת אופוזיציה מתוך עמדת שלטון; ובמקום שהממשלה תימדד על פי תוצאות, הסיפורים מסבירים קשיים וכישלונות באמצעות קיומם של "גורמים מעכבים" בתוך המדינה עצמה. כך האחריות מועברת שוב ושוב אל בית המשפט, הפקידות, התקשורת, הצבא או גורמים אחרים.

זוהי תפיסה המחליפה את הדמוקרטיה הליברלית במודל שליטה סמכותני, שבו המגבלות על השלטון נתפסות כמכשול ולא כהגנה. זו הסיבה שהוויכוח כאן אינו על מתנחלים, על יועצים משפטיים ולא על הרמטכ"ל.

הוויכוח הוא על שאלה יסודית הרבה יותר. האם ישראל תוסיף להיות דמוקרטיה ליברלית, שבה גם השלטון כפוף למגבלות ולפיקוח, או שתנוע לעבר תפיסה סמכותנית הרואה בכל מגבלה או ביקורת מכשול שיש להסיר.

הוויכוח הוא על שאלה יסודית: האם ישראל תוסיף להיות דמוקרטיה ליברלית, שבה גם השלטון כפוף למגבלות ולפיקוח, או שתנוע לעבר תפיסה סמכותנית הרואה בכל מגבלה או ביקורת מכשול שיש להסיר

בסופו של דבר, זהו הוויכוח האמיתי המסתתר מאחורי קריאתה של גוטליב "להוביל בגאווה".

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.