הממשלה הנוכחית מבצעת שינויים נרחבים במבנה המשטר בישראל, שעשויים לעורר חשש להמשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית בארץ. הרפורמה במבנה השלטון (או ההפיכה המשטרית) החלה מיד עם השבעת הממשלה וממשיכה כבר כעת. 

הממשלה מצדיקה את השינויים הללו בטענה, שהשופטים לא נבחרו בבחירות, והממשלה כן, ולכן היא מייצגת את רוב הציבור. לטענת הממשלה ותומכיה, מדינה שבה השופטים נבחרים בידי הממשלה הנבחרת וכפופים לה היא, כביכול, "דמוקרטית יותר" ממדינה בה השופטים הם עצמאיים (אף שגם בשיטה הישנה, הח"כים והשרים היו חברים בוועדה לבחירת שופטים והשתתפו בבחירתם).

אבל דמוקרטיה, במובן המודרני של המילה, איננה שלטון הרוב בלבד. היא כוללת הגנה על מיעוטים, איזון בין רשויות שלטוניות שונות, ריסון של כל מוסדות השלטון וציות של כולם, כולל חברי הממשלה, לחוק.

גם מי שמתנגדים לביקורת שיפוטית על החלטותיהן של ממשלות – כמו הפילוסוף המדיני פרופ' ג'רמי וולדרון, למשל, חושבים שיש תנאים מסויימים שבהם ביקורת כזאת היא חיונית – תנאים המתקיימים בישראל.

האם הטענה "בדמוקרטיה הרוב קובע" היא נכונה? 

הממשלה הנוכחית, בראשות בנימין נתניהו, מקדמת מאז הקמתה ב-1 בינואר 2023 שורת של חוקים המחלישים את הביקורת המשפטית על מהלכי הממשלה ועל החקיקה בכנסת. החוקים הללו החלישו את הייעוץ המשפטי והגדילו את השליטה של הממשלה והכנסת על וועדה לבחירת שופטים.

חלק מהשינויים המרכזיים שהממשלה נועדו להחליש את כוחה של מערכת המשפט ולהפוך את השופטים להיות כפופים לנבחרי הציבור, הפוליטיקאים. בין השאר, הממשלה העבירה בכנסת בשנה שעברה חוק לשינוי שיטת בחירת השופטים, באופן שמגדיל את משקל חברי הכנסת בבחירה, ובית המשפט העליון דן בימים אלה בעתירות נגד החוק. 

תומכי חבילת החוקים הזאת מכנים אותה "רפורמה משפטית"; מתנגדיה קוראים לה "הפיכה משטרית" וסבורים שהיא תפגע בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

תומכי החקיקה טוענים כי הם מסתמכים על הוגי דעות שמרנים מתחום המשפט, שאחד הבולטים בהם הוא פילוסוף המשפט הניו-זילנדי פרופ' ג'רמי וולדרון. יש יופי בטיעון שמציגים תומכי החקיקה: נבחרים אחראים לבוחריהם. לשיטתם, מי שאינו מרוצה מהחלטות הממשלה יכול להצביע בבחירות בעד החלפתה בממשלה אחרת. בית המשפט אינו גוף נבחר. מה לו ולביקורת על נבחרי ציבור?

וולדרון, מהמומחים המוכרים בעולם למשפט, אכן מתנגד עקרונית לביקורת שיפוטית על ממשלות. אבל גם וולדרון עצמו קבע תנאים ברורים שבהם יש צורך בבתי משפט חזקים שבולמים את עריצות השלטון. ישראל עומדת בכל התנאים שקבע וולדרון, ולכן ישראל צריכה להימנע מחקיקה שפוגעת בהפרדת הרשויות.

יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן בישיבת הוועדה בכנסת, 17 במרץ 2026 (צילום: עומר בן חקון/פלאש90)

האם ישראל עומדת בתנאים שמחייבים בימ"ש חזק?

וולדרון ניסח ארבעה תנאי סף שבהם אין צורך בביקורת השיפוטית על הממשלה:

• קיומם של מוסדות דמוקרטיים הפועלים כהלכה, כולל פרלמנט נבחר וייצוגי;
• מוסדות שיפוטיים הפועלים כהלכה ודנים בעתירות של אזרחים נגד הממשלה;
• מחויבות של רוב מוחלט בציבור ושל הפקידים לזכויות אדם וזכויות מיעוטים;
• מחלוקת עקיבה וסבירה בין האזרחים ביחס לזכויות אדם ואזרח.

מחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה קובעים כי התנאי הראשון והשלישי (מוסדות דמוקרטיים הפועלים כהלנה ומחויבות של רוב הציבור לזכויות אדם) אינם מתקיימים בישראל.

לגבי התנאי הראשון, השיטה הפרלמנטרית הישראלית יוצרת בעיות בתהליך החקיקה ומערכת חלשה מדי של איזונים ובלמים בין הכנסת לממשלה.  

למעשה, בישראל הממשלה היא המחוקקת (באמצעות ועדת השרים לחקיקה, שקובעת את רוב החוקים שעוברים בכנסת), לפרלמנט (הכנסת) אין כוח אמיתי למנוע חקיקה של קואליציה נחושה, ומרגע שהממשלה העבירה חוקים, אין עליה מגבלות חיצוניות, מלבד ביקורת שיפוטית.

כלומר: הטיעון "הבוחר יחליט" נשען על ההנחה שהמוסדות הדמוקרטיים פועלים כהלכה. בישראל (גם לפי הפילוסוף שמתנגד לביקורת שיפוטית) הנחה זו אינה מתקיימת.

וולדרון, ומומחים שמרנים אחרים למשפט שמתנגדים לבתי משפט אקטיביים מדי, טוענים שאין צורך בביקורת שיפוטית על הממשלה במדינות שבהן הפרדת הרשויות חזקה ומהוסדות דמוקרטיים מגינים על הפרט ממדיניות הממשלה. אבל זה לא המצב בישראל.

תומכי החלשת מערכת המשפט מתעלמים מכך שבישראל אין הפרדת רשויות חזקה מספיק, ולכן גם לשיטתם של שמרנים כמו וולדרון, אין להחליש את הביקורת השיפוטית בישראל.

מה לא פותרות הבחירות – ולמה?

בחירות מתקיימות אחת לארבע שנים, ובהן הציבור בוחר את דרכה של המדינה בחבילה שלמה, רחבה מאוד, של נושאים. הבוחר אינו מצביע על כל החלטת ממשלה בנפרד – הוא בוחר מפלגה, ממשלה ופלטפורמה שלמה.

מינוי אדם שהורשע פעמים רבות בפלילים לתפקיד השר האחראי על אכיפת החוק, החלשה של היועצת המשפטית לממשלה, החלטות שפוגעןת במיעוט מוחלש – כל אלה התרחשו מאז הבחירות. הבוחרים לא נשאלו מראש האם הם תומכים במעשים הפסולים הללו (ולפי סקרים, רוב הציבור לא מרוצה מהם).

דמוקרטיה ליברלית שונה מדמוקרטיה אלקטורלית בכך שהיא כוללת, בנוסף לבחירות, גם שלטון חוק איתן, ריסונים מוסדיים על הרשות המבצעת, חופש ביטוי, חופש עיתונות וחברה אזרחית פעילה. דמוקרטיה ללא עקרונות אלה עלולה להפוך לדיקטטורה של הרוב.

נזקים מסוימים אינם ניתנים לתיקון בדיעבד. מנגנונים של איזונים ובלמים, האפשרות לבקר חקיקה, סבירות כקריטריון לביקורת על עשייה מינהלית וייעוץ משפטי עצמאי – מהווים תנאים הכרחיים לקיומה של מדינה דמוקרטית יציבה, המגינה על זכויות פרטים ומיעוטים. אדם שזכויותיו נפגעו, מיעוט שהוחרג מהגנה, פקיד בכיר שפוטר שלא כדין – אינם יכולים "להמתין לבחירות הבאות".

ומיעוטים – לעתים – אינם בעלי כוח מספיק בקלפי. בחתירה תחת זכויות דמוקרטיות בסיסיות, פגיעה בשלטון החוק ובהגנה על זכויות מיעוטים היא חבלה בדמוקרטיה. מיעוט שאין לו כוח להפיל ממשלה, ואשר הממשלה מחליטה לפעול נגדו – אינו יכול לתקן את המצב בקלפי.

הדבר אף נכון לגבי ציבורים שאינם מיעוט, כמו, למשל, ציבור הנשים. ללא הגנה משפטית, ממשלות בישראל – שמורכבות, ברובן, מגברים – עלולות ליצור אפליה ופגיעה בנשים.

האם בית המשפט בישראל "מנהל את הממשלה"?

שרים בממשלה, כמו שר המשפטים יריב לוין, דוברי הממשלה ותומכיה טוענים שבתי המשפט בישראל "מנהלים את הממשלה" – ובכך מפרים, כביכול, את הפרדת הרשויות.

יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, טוען כי "הביקורת השיפוטית על החלטות נבחרי הציבור יוצרת 'בעיה דמוקרטית'", כביכול. מדובר בטיעון שגוי שמתעלם מפרטים מהותיים.

ראשית, בית המשפט מתערב בהחלטות הממשלה רק במקרים קיצוניים. רוב העתירות לבג"ץ נגד רשויות השלטון נדחות. שנית, הפרדת הרשויות לא נועדה "לכבד את רצון הנבחרים", אלא למנוע ריכוז של כל הכוח השלטוני במקום אחד.

דמוקרטיה מבוססת, בין השאר, על הכרעה של הרוב, אך היא איננה "שלטון הרוב" בלבד. העקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המודרניות כוללים שמירה על זכויות המיעוטים, הגבלת השלטון, שלטון החוק ואיזונים ובלמים – לצד הכרעת הרוב.

הפרדת הרשויות נועדה למנוע ריכוז כוח – לא לאפשר אותו. בישראל, שבה הממשלה שולטת בפרלמנט והפרלמנט מחוקק את חוקי היסוד – אם אין ביקורת שיפוטית אפקטיבית, אין שום הפרדת רשויות.

מה קורה בפועל כשהמשטר מפסיק להיות ליברלי?

כאשר המשטר נעשה פחות ליברלי, החוק עשוי לשמש כלי בידי השלטון לצבירת כוח בלתי מוגבל. 

המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי מדינות כמו טורקיה והונגריה – צמצמו את הביקורת השיפוטית בשם "ריבונות הבוחר". המדינות הללו מוגדרות כיום כדמוקרטיות פגועות או כמשטרים סמכותניים.

תהליכים כאלה התרחשו גם בפולין בזמן שלטונה של הממשלה הקודמת, אך חלקם בוטלו לאחר שהממשלה שם התחלפה ב-2023. לאחרונה התחלפה הממשלה גם בהונגריה וגם שם ייתכן כי תתקיים חקיקה שתבטל מהלכים שביצע רה"מ הקודם, ויקטור אורבן, וריכזו את כל הכוח השלטוני בידיו.

סיכום: הבוחר לא מחליט הכול

הטענה "הבוחר יחליט" מבטאת עיקרון דמוקרטי חשוב של אחריות נבחרי הציבור לציבור הבוחרים, אך אינה יכולה לשמש לבדה כבסיס למשטר דמוקרטי תקין. בחירות הן תנאי הכרחי לדמוקרטיה, אך אינן תנאי מספיק.

גם לפי גישתו של ג'רמי וולדרון, מהבולטים במבקרי הביקורת השיפוטית, ויתור על מנגנוני ביקורת אפשרי רק כאשר קיימים מוסדות חזקים, הפרדת רשויות אפקטיבית והגנה מובנית על זכויות אדם ומיעוטים – תנאים שלפי פרופ' יניב רוזנאי אינם מתקיימים במלואם בישראל.

במציאות שבה הממשלה שולטת ברוב הפרלמנטרי, נזקים עלולים להיגרם בין מערכת בחירות אחת לשנייה, ומיעוטים, או יחידים, אינם תמיד יכולים למצוא להם מענה בקלפי.

משום כך, ביקורת שיפוטית, בחירת שופטים שאינה כפופה כליל לפוליטיקאים, עילת הסבירות, ייעוץ משפטי עצמאי ומנגנוני איזונים ובלמים אינם סותרים את הדמוקרטיה – אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנה.

הם נועדו להבטיח ששלטון הרוב יפעל במסגרת של שלטון חוק, הגנה על זכויות והגבלת כוח – אותם עקרונות שמבדילים בין דמוקרטיה ליברלית לבין שלטון רוב בלתי מרוסן.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.