סדרת האירועים שהתרחשה בשבועות האחרונים מזקקת באופן כמעט קומי את האופן העקום שבו מביטים משרד המורשת וקצין מטה (קמ"ט) ארכיאולוגיה על המציאות. חבל שזה בעיקר עצוב.
המחשבה המובילה את המדיניות סביב אתרי המורשת והארכיאולוגיה בגדה המערבית היא כי אם נשפוך מספיק כסף, נפעיל מספיק כוח ונמתג מחדש את ההיסטוריה, נוכל לכופף לא רק את החוק הבינלאומי אלא את חוקי הפיזיקה עצמם.
המציאות, מה לעשות, מוכיחה פעם אחר פעם את ההיפך.
המדיניות סביב אתרי המורשת והארכיאולוגיה בגדה גורסת שאם נשפוך מספיק כסף, נפעיל מספיק כוח ונמתג מחדש את ההיסטוריה, נוכל לכופף את החוק הבינלאומי ואת חוקי הפיזיקה עצמם. המציאות מוכיחה את ההיפך
הרודיון 2000
לפני פחות מחצי שנה הבטיח שר המורשת עמיחי אליהו לעוקביו כי הוא בדרך למלא את בריכת ההרודיון ולהפוך אותה לפארק מים עם "ריבונות מלאת חיים". בשבוע שעבר הושקה הבריכה כחלק מאירוע פתיחה גרנדיוזי של "הכנס הבינלאומי השני למורשת ישראלית ביהודה ושומרון" של קמ"ט ארכיאולוגיה ומשרד המורשת.
וראו איזה פלא: אותה בריכה ששר המורשת עמיחי אליהו וראש המועצה האזורית גוש עציון, ירון רוזנטל, פיזרו לגביה הבטחות חגיגיות כי תתמלא בקרוב במים – נותרה ריקה לחלוטין. יש לברך על כך שהשר אליהו היה קשוב לביקורות וירד מהעץ. אולם הלקח המרכזי נותר בעינו: יש עצים שעדיף לא לטפס עליהם מלכתחילה, בטח לא כשמדובר בנכסי תרבות בני אלפיים שנה.
צוללים קדימה
הכנס שנפתח בבריכה הריקה הסתיים בקולות של בכי ונהי, כאשר כתבה שהתפרסמה ב"מקור ראשון", החרם האקדמי עולה מדרגה, חשפה את עומק חוסר המודעות של אנשי יחידת קצין מטה (קמ"ט) ארכיאולוגיה. סגן ראש היחידה, אייל פריימן, סיפר ש"חוקרים בורחים מיו"ש כמו מאש. אנחנו צוללים".
לפני פחות מחצי שנה הבטיח שר המורשת לעוקביו שהוא בדרך למלא את בריכת ההרודיון ולהפוך אותה לפארק מים עם "ריבונות מלאת חיים". וראו איזה פלא: אותה בריכה נותרה ריקה לחלוטין
ההסברים של פריימן חושפים דינמיקה מדהימה: הוא מתאר כיצד עצם קיומו של הכנס "הבינלאומי" הקודם פגע באופן אנוש בחוקרים מחו"ל שהעזו להשתתף בו – חוקר איטלקי שהושעה מהאוניברסיטה שלו וחוקר אנגלי שנושל ממחקריו ואיבד את פרסומיו. במילים אחרות, ראשי המערכת מודים במו פיהם שהכנסים שהם עורכים מחריפים את הבעיה ומעמיקים את הבידוד האקדמי. מה שפריימן מסרב לראות הוא שהחרם הזה לא היה קיים מלכתחילה אילו ישראל הייתה מכבדת את האמנות הבינלאומיות ונמנעת מחפירות יזומות בשטח כבוש.
ישנה בעיה אמיתית של שוד עתיקות בגדה המערבית, אך במקום להשקיע את המשאבים במניעת שוד ובשינוי החוק כך שיאסור באופן גורף סחר בעתיקות (ובכך יוריד את התמריץ הכלכלי לשדוד), המערכת משקיעה תקציבי עתק בהרחבת היחידה לזרועות חינוכיות שמעלימות שכבות ומעצימות את הפוליטיזציה של פעילות היחידה ומחריפות את הבעיה, ובפיתוח תיירותי במאות מיליוני שקלים שמטרתו לייהד את האתרים ולדחוק מהם את הפלסטינים.
אבל חמור מכך, אמירותיו של סגן הקמ"ט באותה כתבה לפיהן "התיישבות ותיירות מגבירות את השמירה" וכי "יישובים וחוואים (במאחזים הבלתי חוקיים) הם העין בשטח שיודעת להגן", למעשה מפלילות ומכתימות את הארכיאולוגיה הישראלית כולה בשותפות אקטיבית בכיבוש.
בריכת סמסם
בניגוד לבריכה הממלכתית בהרודיון, שנותרה יבשה, את בריכת האגירה העתיקה בבקעת הירדן (בריכת סמסם) המתנחלים דווקא הצליחו למלא במים באופן פיראטי. לטענת המתנחלים, המים שעד לפני 25 שנה מילאו את הבריכה נותבו לשימוש חקלאי על ידי הפלסטינים, ולאחר שלדבריהם מנהלת התיאום והקישור מנעה מהם להסיט את המים חזרה, הם עשו זאת בעצמם.
אמירות סגן הקמ"ט: "התיישבות ותיירות מגבירות את השמירה" ו"יישובים וחוואים (במאחזים הלא חוקיים) הם העין בשטח שיודעת להגן", מפלילות את הארכיאולוגיה הישראלית בשותפות אקטיבית בכיבוש
למעשה, המתנחלים מודים בפה מלא כי לקחו את החוק לידיים, ובו בזמן פגעו במקור חיים משמעותי של תושבי הכפר פצאיל.
האירוע הזה הפך לסיפור חם אצל המתנחלים, ורבים החלו להגיע למקום. אלא שהזרמה של מים רבים לבריכה שעמדה יבשה במשך עשורים עלולה לחדור לקיר, להחליש אותו ולפגוע אנושות בעמידות שלו, וגם ביכולת לחקור אותה בעתיד. אך שאלות שימוריות מעין אלו אינן מעניינות את שר המורשת או את הקמ"ט.
אם לא די בכך, בזמן שארבע משפחות ישראליות נאלצו לעכל את הבשורה הקשה והנוראה על מות בניהן בקרבות בלבנון, בחרו שר המורשת עמיחי אליהו וחבר הכנסת צבי סוכות לקפוץ למימיה הגזולים של הבריכה ולחגוג מול המצלמות. ימים ספורים לאחר מכן, פירסם ח"כ סוכות פוסט ובו הצהיר בגאווה כי הממשלה תשקיע 3 מיליון שקלים בבריכה.
בפוסט כתב בצלאל סמוטריץ':
"מלכי החשמונאים ואחריהם הורדוס הכירו בסגולה של בקעת הירדן ובנו בשטח ארמונות קיץ מפוארים עם בריכות שחיה והשקיה כשלצידם תעלות שמובילות מים קילומטרים רבים מהמעיינות המפכים שסמוכים להר המרכזי. היום, 2000 שנה אחרי, חזרו היהודים לארצם ומשפצים מחדש את התעלות והבריכות העתיקות".
בזמן שארבע משפחות ישראליות נאלצו לעכל את הבשורה הנוראה על מות בניהן בקרבות בלבנון, בחרו שר המורשת אליהו וחבר הכנסת סוכות לקפוץ למימיה הגזולים של הבריכה ולחגוג מול המצלמות
הרישא של דבריו ודאי נכונה, אבל הבריכה המדוברת הייתה ככל הנראה חלק דווקא ממפעל ההשקיה שנבנה באזור בתקופה המוסלמית הקדומה. אי אפשר להגיד זאת בוודאות כי הבריכה לא נחפרה מעולם, אך מהתמונה העולה מסקרים שנעשו באזור לאורך השנים, נראה שהיהודים משפצים דווקא מפעל מים שנבנה על ידי האימפריה הערבית במאה השביעית או השמינית לספירה.
ורק החוק נשאר יבש
הקלות שבה הדרג הפוליטי מנסה להמציא מציאות היסטורית ותיירותית בשטח מזכירה פארסה נוספת של משרד המורשת: בחודש שעבר השיב עמיחי אליהו לחיים, בקול תרועה רמה, את "מסורת" הדלקת המשואות בראש חודש סיון באתר הסרטאבה שבבקעה. סיון חלף, ובראש חודש תמוז אף אחד לא טרח להגיע או להדליק משואה בסרטאבה. רק במשרד המורשת מסוגלים להשיק מסורת חד-פעמית. העיקר שהביאו את מגישת ערוץ 14 מגי טביבי, גייסו אמנים והקימו במה במימון ציבורי, כדי להעלות סרטון ברשתות החברתיות, שייעלם מחיינו כעבור שעה קלה.
האימפוטנטיות של המשרד נחשפה גם סביב פנטזיית הסיפוח. "חוק רשות המורשת ביהודה ושומרון" שקידם ח"כ עמית הלוי, ושעליו שם השר אליהו את מעט יוקרתו, והיה אמור להחיל את החוק הישראלי על עתיקות הגדה במסגרת רשות מורשת במשרד המורשת – היה החלה של ריבונות דה-פקטו, אבל החוק הזה נבלם לאחר שראש הממשלה הורה להקפיאו. ייתכן שמדובר בבלימה זמנית, ועדיין – מרוב סולמות כבר לא רואים את היער.
@emekshaveh חוק הסיפוח בעתיקות…
לצערנו, ההתנהלות של המשרד היא בבואה מדויקת של האופן שבו פועלת מדינת ישראל בכל זירה: סירוב להכיר בדין הבינלאומי, זלזול מופגן באנשי מקצוע, ואמונה עיוורת שאם משהו לא הולך בכוח – הוא ייפתר באמצעות עוד יותר כוח ועוד יותר תקציבים.
התנהלות המשרד היא בבואה מדויקת של האופן שבו פועלת ישראל בכל זירה: סירוב להכיר בדין הבינלאומי, זלזול מופגן באנשי מקצוע, ואמונה עיוורת שאם משהו לא הולך בכוח – הוא ייפתר בעוד יותר כוח ותקציבים
לשמחתנו, כצפוי, ההתנהלות הזו אינה אפקטיבית בעולם שמחוץ לדימויים ולא מצליחה לייצר את השינוי העמוק. מה שכן, היא משאירה אותנו עם פגיעה בעתיקות, כפרים מוצמאים ובידוד בינלאומי שהולך ומחריף.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו